אלישע ונס השמן, ואלישע ונס לידת בן השונמית והחייאתו

הפרק שלפנינו הוא קטע מהסיפורים על הנביא אלישע ועל נפלאותיו הרבים, והוא דומה למסופר על אליהו (מלכים א':יז').

חז"ל מזהים את אשת הנביא עובדיה - כאשה שצעקה אל הנביא בשל כוונותיו של הנושה לקחת את שני ילדיה לעבדים. היא התאלמנה בגיל צעיר ונשארה עם שני ילדים וחובות רבים בשל ההלוואות שלווה עובדיה מבנו של אחאב – יהורם. הנוהג החמור שהיה בתקופה ההיא היה שלנושה היתה זכות על גופו של הלווה ו/או ילדיו, ע"מ לפרוע את חובו. נוהג זה הוא איסור חמור מדאורייתא. כפי שכתוב בס' שמות: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה , לא תשימון עליו נשך" (שמות כב': כד')

הנביא עובדיה, אחראי על הבית אצל המלך אחאב, מתואר במלכים א':יח' "כירא ה' מאוד". בתקופת הבצורת בזמן שאיזבל הכריתה את נביאי ד', עובדיה מכלכל מאה נביאים בסתר .

רק ארבעה אנשים בתנ"ך זכו בתואר המיוחד ירא ה', תואר שלא ניתן בנקל : אברהם, יוסף, איוב, ועובדיה ועל כך מתבסס זיהויים של חכמים שראו באישה זו הצועקת אל אלישע, את אלמנתו של עובדיה. את הנושה מזהים חז"ל עם יהורם בן אחאב, ממנו לווה עובדיה כסף , ע"מ לכלכל את הנביאים.

תרגום תוספתא ברד"ק:

"היתה מתפלשת בקברו של בעלה ואומרת: אדוני, אדוני, היכן הבטחתך לי בשעה שחלית ומת, כאשר אמרתי לך למי אתה עוזב אותי ואת שני בני ? ואתה ענית לי שריבון העולם יהיה בטחוני", בבחינת " השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך".

שמות רבה לא:ד

והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים – זה יהורם בן אחאב.

עובדיה קיים כספו לא נתן בנשך, אבל יהורם שהלווה בריבית, אמר האלקים: עד עכשיו זה קיים? יבוא יהוא ויהרגהו שנאמר: בנשך נתן ותרבית לקח וחי, לא יחיה. וכתיב: ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מליבו. כיון שבא הרעב היה לווה בנשך מיהורם בן אחאב, ולמה בין זרועותיו ויצא מלבו? לפי שהקשה את לבו ופשט ידיו ליטול ריבית.

מלבי"ם: ופי חז"ל שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן.

"במידה שאדם מודד (בשמן) – מודדין לו (בשמן)" (מגילה יב')

השאלה הנשאלת היא מדוע היה צורך בנס ע"מ להושיע את האשה? הרי עולה כאן בעיה כלכלית חריפה שניתן לפטור אותה בדרכים אחרות? לאסוף מגבית, מכתבים וכו'

הכתוב מעלה דראמה מוסרית מזעזעת , במלוא חריפותה וכן עיוות נורא: עובדיה שהיה הצדיק היחיד בסדום של אחאב מת צעיר והשאיר אחריו את אשתו האלמנה ובניו היתומים שקועים בחובות עד צואר. עובדיר מת, עול הריבית נפל על אשתו ויהורם בא לגבות את הילדים כחובו.

כאן עולה מלוא חריפותה שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו," או "זו תורה וזו שכרה?"

לכן עלה הצורך המיוחד לא רק להסתפק במציאת מקורות כספיים אלא לחשוף את ההשגחה הפועלת בעולם ולגלות כיצד היא מכוונת את דרכו של האדם. כפי שכתוב בתהלים: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם".

אלישע שואל את האלמנה, מה יש לה בבית והיא עונה שאין לה דבר, כי אם "אסוך שמן". כלומר כד חרס קטן לאיחסון שמן.

אסוך – מלשון סיכה (פועל הקשור בשמן)

ותלך ותסגור הדלת –

היא סוגרת את הדלת שכן "כבוד הנס הוא לבוא בהצנע". (ל' רש"י)

התפילה והברכה דורשות צניעות והפנמה. ההעלם והסוד הכרחיים ליצירת יניקה מעולמות רחוקים. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין".

מלבי"ם: כי אין הברכה שורה על אין רק על דבר יש וע"כ "הגידי לי מה יש לך בבית" שעליו תחול הברכה. הנס חייב לחול על דבר ממשי ואינו חל על דבר ריק על כן נשאלה מה יש לך בבית.

(הרב יגאל אריאל)

הנס – נס המגיע ישר מהשמים ללא תנאים מגבילים, בבחינת "יש מאין". כבריאת העולם או ניסי משה אך כאשר הנביא מעורב בנס הוא אינו יכול לחדש דבר, כוחו יחול רק על דבר קיים ולכן מותנה בקיומו של כלי מתאים לברכה. מה מעלה או מוריד הכלי?

א. חסרונו של הנביא - כאשר יד אדם מעורבת בנס לא יוכל הנס לחרוג ממסגרת העולם. הברכה קרובה למסגרת החיים שאותם היא מברכת. היא מתרוממת לעולם עליון ומביאה ממנו אור.

ב. הנביא מאחד במעשיו נס עם טבע. לא את היוצא מן הכלל בא הנס להראות אלא ללמד על הכלל כולו. הנס חורג מחוקי זמן ומקום אך הוא מבטא את הנס הגלום בטבע.

הירש בפירושו מעמיד את הניגוד החריף בין פרשה להפטרה: אצל אברהם כתוב בפרשת וירא : "כי ידעתי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". בהפטרה בניגוד גמור למצות התורה שאינה מקנה לנושה כל זכות שהיא על גופו של הלוה, אם אינו יכול לסלק את חובו - מסופר לנו על פריעת כל מוסר ועל אלימות:

"והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". הפרשה מספרת על רעת סדום ועמורה, וגם בהפטרה אצל זרע אברהם אנו מוצאים את מעשה החמס של סדום. זהו הניגוד בין התורה ואורח החיים שרצו אברהם ושרה לשתול בלב צאצאיהם, ובין המציאות המרה בתקופת המלכים, המנוגדת ניגוד גמור לדרישות התורה.

השונמית

אלישע מגיע לבית השונמית, המתוארת בפרקנו כ"אשה גדולה". ניתן לפרש גדולה במידות ובמעשים טובים כפי שעולה ממעשה החסד שלה בהכנסת האורחים או גדולה – עשירה, כפי שנאמר על יצחק "והאיש יצחק הולך הלוך וגדל".

א"ר יוסי בר' חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש קדוש הוא... רב ושמואל חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו קדוש הוא א"ר יוסי בר' חנינא הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש ~שנא'~ (מלכים ב ד) ויגש גיחזי להדפה א"ר יוסי בר' חנינא שאחזה בהוד יפיה. עובר עלינו תמיד א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. ברכות י'ב

זכות גדולה היא לארח תלמיד חכם בבית, ומעלה הכתוב על המארח: כאילו הקריב קרבן תמיד.

ועוד מובא בזוהר:"בשעה שסילקה סדינו מעל מיטתו היה עולה ריחו כריח גן עדן. אמרה אם לא קדוש הוא וקדושת ריבונו עליו לא היה עולה ריח קדוש כזה. זוהר ח"ב מד'א.

אלישע מעוניין לתגמל את המארחת בעלת החסד, שמקצה עבורו עליית קיר, מיטה שולחן ומנורה על מנת להקל את שהותו בזמן שסובב בערים דרך קבע, כפי שנהג "רבו" שמואל – גדול הנביאים. הוא שואל את השונמית, אם היא זקוקה לסיוע כלשהו אצל המלך או שר הצבא, והיא עונה:

בתוך עמי אנכי יושבת - ועל כך אומרים רבותינו :"וגדולה שיחתה של השונמית". לעולם יכלול אדם את עצמו בתוך הציבור, בשמחתו ובצערו.

רש"י: "בתוך קרובי אין אדם מזיקני איני צריכה למלך ולא לשר הצבא"

מלבי"ם:לדבר בעבורה עם גדולי המדינה שהיה אלישע חשוב בעיניהם ויעשו כל אשר ישאל או שיעשה עמה טובה אצל ד' ע"י תפילה או בדרך נס... והשיבה שאינה רוצה לפרוש מן הכלל ותפילת הרבים. היא גם לא מבקשת תפילה מיוחדת אצל ה"מלך – שהמלבי"ם מפרש שהוא מלך מלכי המלכים", היא מעדיפה להכלל עם הציבור, כפי שאכן מצופה מאיתנו תמיד להתפלל עם הציבור ולא תפילת יחיד. לעולם יכלול אדם את עצמו בתוך הציבור, בשמחתו ובצערו.גם אם היה איש מעלה אל לו להתנשא ולייחד את עצמו, בתוך הכלל מתמעטים גם חטאיו" לעולם אהבת הקב"ה על עמו לכולם יחד, ואילו כאשר היחיד מבליט את עצמו, אפילו לטובה, סופו נפילה: הפרטים אפילו הם זכאים נתפסין ראשונים.

"ויהי היום" – בעלי הסוד דורשים שזה ראש השנה, המלך – הוא מלך מלכי המלכים ושרי הצבא הם מלאכיו. מתאים לכך שגם שרה נפקדה בראש השנה – וזו הקריאה שאכן אנו קוראים בר"ה.

אל אדוני איש האלוקים –

על השונמית הצדקת הזו נגזרה ערירות. היא עברה ודאי שנים קשות של ציפיה תפילה וכאב. וכנראה עשתה מה שניתן לשנות את המצב. כרגע הדבר בלתי אפשרי –שכן אישה זקן. היא עמדה בהתמודדות והתגברה והיא מפנה את כוחה למצות ומעשים טובים. ואז בא הנביא והפצעים נפתחים מחדש. הברכה : את חובקת בן ומה הלאה מתוך חשש היא אומרת: אל תכזב בשפחתך היא מעוניינת בברכה שלימה ולא באכזבה.

למרות היותה עקרה, התחושה היא שעולמה מלא ושלם והינה גיחזי מסיר את הלוט מעל המציאות, ומגלה את כאבה בערירות.היא לא העלתה על דעתה להטריח את השמים להענקת ילד. לא מצאנו שנביא ייטול "מפתח עקרות" ולהעניק מה שאינו ברשותו. הנביא מציעה עזרה אצל המלך אבל גיחזי מציב בפניו דרישה לסיוע אצל "מלכו של עולם".

אלישע, שנתבע לחצות את הגבול קיבל את האתגר המופלא והבטיח: כעת חיה את חובקת בן.

לאחר זמן היא נכנסת להריון, הנער גדל ויוצא אל אביו. הנער חש בראשו, ואביו מבקש שישאוהו אל אמו. הילד מת בזרועותיה והיא מניחה אותו על מיטת איש האלוקים ויוצאת אל הנביא. לבעלה היא לא מספרת מה אירע, למרות שאלותיו.

בעלה שואל, מדוע את יוצאת אליו היום, היום לא ראש חודש ולא שבת?

לא חודש ולא שבת - למדו רז"ל מזה כי חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וברגל

ותאמר שלום – לא רצתה לגלות אפילו לבעלה עד שתראה את הנביא

כשאלישע רואה את השונמית מתקרבת הוא מתבטא כך": "וד' העלים ממני ולא הגיד לי"– ) זאת בניגוד גמור לאברהם אבינו בפרשתינו שאצלו נאמר:

המכסה אני מאברהם ... (בר' יח' יז') כלומר הקב"ה משתף את הנביא בתכניותיו להפוך את סדום, אך כאן אצל אלישע אנחנו מוצאים שנעלם הדבר ממנו.

בעמוס כתוב שד' לא מסתיר את דרכי פעולתו מעבדיו הנביאים: כי גילה את סודו לעבדיו הנביאים...(עמוס ג':ז')

רד"ק מפרש כי באותה שעה שנפלה לרגליו נאמר לו בנבואה, כלומר מרגע זה ידע מה קרה לילד.

מדוע מת הילד?

כשנבחנה השונמית מחדש עמד הנביא במוקד , והשאלה אם יוכל להוריד מהשמים שפע – היא שעומדת למבחן וסופגת מכה קשה.

נסיונה זה הוא נורא, ומוביל עד לנסיון העקידה. היא לא נתבעה להקריב את בנה אבל נלקח ממנה הבן שניתן לה לאחר ייאוש. לבה של שרה לא עמד בכך(ע"פ דרשת חז"ל לסמיכות הפרשיות וירא – חיי שרה) ואילו השונמית עמדה במבחן ואף התחזקה. היא לא התמכרה לצערה ולא השלימה עם "כשלון הנס", אלא נאחזה באמונה ונלחמה עליה. במות הילד יש לראות פגם של הנביא. עתה עליו לפתוח מחדש את השער הנעול ולהמשיך בקידוש ה' הגדול.

חז"ל מזהים בבנים שהוקמו לתחיה את יונה וחבקוק. שניהם עומדים בתוקף על אמונתם, ומתריסים כלפי מעלה.

משענתו של אלישע

אלישע נותן את משענתו לגיחזי. מטהו אינו סתם מטה אלא הוא חלק ממנו. כמו אצל משה ואהרון.

מדוע לא צלח הנס? א. גיחזי הפר את תנאי הנביא ב. גיחזי לא האמין באפשרו הנס - בתחית המתים.

ירושלמי סנהדרין: פרק י' גחזי לא עשה כן אלא כאשר פגע בו אדם ושאלו מאין ולאין גיחזי? א"ל: הולך אני להחיות מתים. א"ל: אין שמחיה מתים אלא הקב"ה, שכתוב: ד' ממית ומחיה. הלך ולא עשה כלום. חזר אל אלישע: א"ל יודע אני שגם אילו היה ישן לא היה ננער על ידיך.

גם לדעת המכילתא שהתכוון לטובה ואמר: "אף רבי ממית ומחיה" לא יצא נקין שכן הפר את תנאי השתיקה. גם השונמית לא הרפתה מאלישע: "חי ד' וחי נפשך אם אעזבך".

שלושה חסרונות: העדר מעורבות אישית של הנביא, השתמשות בכלים, העדר תפילה.

לא נשארה דרך אחרת ועליו היה לבוא ולגהור על הילד, להזדהות עמו, ואז בקעה תפילתו.

הקבלה בין פרשה להפטרה

בהפטרה ובפרשה אנו מוצאים עקרות שנפקדו, בפרשה שרה אמנו שמקשה להאמין בכך, בשל גילה המופלג ובהפטרה, השונמית שמאמינה בבשורה אך חוששת מאכזבה.

קיים דמיון בניסוח הלשון:

"כעת חיה": "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך"

ולשונמית נאמר : "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן". התגובות דומות אך לא זהות:

"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי הייתה לי עדנה ואדוני זקן?" והשונמית : "אל תכזב בשפחתך". שרה מטילה ספק בעניין כולו ולכן התשובה אליה: "היפלא מד' דבר"

ואשה זקן – מול ואדוני זקן.

מעשה החסד אצל אברהם, ואצל השונמית. הבשורה על הבן, אחרי "הכנסת האורחים".

עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, נאמר על אברהם וגם על אלישע: הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש".

הרב הרץ משווה ומדגיש את המשותף בין אברהם לאלישע: "כאברהם כאלישע הנביא, בכל אשר ילכו הם משתמשים בכל שעת כושר כדי לעשות חסד ולהביא ברכה והצלחה".

שתי הנשים גם שרה וגם השונמית עומדות לפני עקידה. שרה לא מודעת לכך, שהיא עומדת לאבד את בנה, וגם השונמית בפועל מאבדת את בנה, ורק בעקבות הנס הוא חוזר לחיים.

2 אמהות בפרשה, 2 אמהות בהפטרה, ניתן לראות כיצד שרה והגר עומדות בפני הידיעה שהן איבדו או עומדות לאבד את הבן, וכיצד אשת עובדיה והשונמית לא מתייאשות ונלחמות על זכות בניהן לחיות בכבוד.

בבליוגרפיה: פרשנים: רש"י, רד"ק , מלבי"ם, מצודת דוד

מקדש מלך הרב יגאל אריאל

חזון המקרא – הרב יששכר יעקובסון

בין הפטרה לפרשה – הרב יהודה שביב

הנס לסוגיו: מומלץ לקרוא את חיבורו של הרב יששכר יעקובסון : הנס לסוגיו (חזון המקרא ע' 64)