Torah Talk Torah study for women

Endeavour or Faith

אנחנו מנסים, אם כן, למצוא מקורות נוספים המתייחסים לשאלות שהעלינו בחלק הראשון:  האם עבודה היא עונש שהוא כורח המציאות או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?האם לא יהיה נכון לומר ההיפך מהרב דסלר: שהשקעה בעבודה היא דבר רצוי כי היא דרך להמשך היצירה בעולם ודרך לתרום לכלל?

פניתי אפוא לחפש מאמרים המדברים על מהות האדם, תפקיד האדם בעולם וכדו'.

מה שמצאתי באינטרנט היה שונה ממה שציפיתי למצוא:

למשל: באתר "כיפה" בפורום "חברים מקשיבים" ענה מי שענה לשואל:

יש הבדל בין מהות האדם בכלל, לבין שליחות שיש לכל אדם בפני עצמו... 
מהות אדם מישראל בעולם היא לעבוד את ד'... לקיים את רצון הבורא, לשמור תורתו ומצוותיו... להיות אנשים שלמים יותר, עובדי ד´ השואפים ומתעלים מעלה מעלה במעלות הקדושה והטהרה...

מלבד המהות הכללית שיש לכל אדם מישראל בעולם, יש גם תפקיד לכל אחד ואחד, תפקיד לשמו ברא דווקא אותו הקב"ה, באותו הדור, ובאותו הזמן והמקום.

כיצד ניתן לדעת מהי השליחות ומהו התפקיד?
לא קל כל כך לדעת מה התפקיד של כל אחד. לרוב רק לאחר זמן רב ומעשים רבים אפשר לעמוד על העניין... אך כיוון שנוצר האדם לשם מטרה כלשהי- יהיו לו הכלים המתאימים. לכך יהיו לאדם כשרונות מיוחדים ותכונות ייחודיות. יש מי שיש לו כשרון בכיבוד אב ואם, ויש מי שיש לו תכונה מיוחדת של עמידה בתפילה לפני רבש"ע ויכול להיות שליח נאמן לישראל ולעולם ולבקש עליהם בשמים- כגון חוני המעגל וכל אבותינו הקדושים. יש מי שיש לו סבלנות בלתי רגילה, או נעם ומאור פנים ויש מי שמקפיד במיוחד על עזרה לזולת.
צריך הרבה ענוה ויראת שמים גדולה בכדי לדעת באמת מהי השליחות. אך עם הזמן ועם עבודה טובה בדרך סלולה שהנחילה לנו התורה והתוו רבותינו- נוכל בע"ה לעמוד גם על אופניינו וייחודנו שלנו.

(מתייחס לשימוש כל אדם בכשרונות המיוחדים שקבל, אך הכשרונות שמציין קשורים כולם למידות).

הרב יובל שרלו כתב בתשובה למישהו:

"רוב הכותבים על ייעוד האדם דיברו על הזכות לראות את פני ד', לתקן עולם במלכותו וכדו', שזה הייעוד הגדול. הוא מושג על ידי בניין האישיות המתמיד, הזהירות בכבוד הבריות והמוסר, ובעוד דרכים אחרות המבססות את טוב האדם."

(שוב, אין כאן דיבור על ייעוד שקשור בשימוש ביכולות פרקטיות שונות שקבלנו).

באתר בחדרי חרדים, תחת הכותרת "לכל אדם תפקיד בעולמו":

...אין לך אדם שאין לו תפקיד בעולמו, כלומר, אמנם בכללות כולנו שווים בחיוב שמירת התורה ומצוותיה..., אולם לכל אחד ישנו תפקיד ייחודי יותר המוטל עליו יותר מאשר לחברו... שהרי לכל אדם ואדם תכונה ואופי אחר, ולכל אחד יש כשרון לדבר מסוים יותר מלחברו... ובכן במה יוודע איפוא לאדם על מה עליו לשים את עיקר מבטו ומאמציו, אחר שהמציאות מוכיחה שישנם בני אדם המצטיינים בתורה במיוחד, ובתורה עצמה יש אשר יטה לבו לעיון ויש לבקיאות ויש להלכה ויש למוסר, וישנם אשר יחשק ליבם בתפילה, וישנם בחסד, וישנם בזיכוי הרבים, וכד', ומה שהוא לפי אופיו וטבעיו של אחד, אינו לפי טבעיו ואופיו של השני,  ובכן במה ידע האדם לְמַה רצון ה' שישים את עיקר מאמציו ומרצו, ועל מה ישקיע יותר?...

כתב הרב צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק":

כל אחד יֵדַע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב... כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר...

הרב פירש לנו סימן לידע האדם את עיקר עבודתו ותיקונו בעולמו בחלק ה"סור מרע", דהיינו ממה עליו בעיקר לפרוש ולהאבק על כך בכל כוחו, והוא במה שיצרו תוקפו ביותר.

שיעור "מגמת האדם" מאת הרב זלמן ברוך מלמד:

... מה זאת אומרת שצריך כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"? הרי כל אחד אומר את זה, ואם כן איך זה מסתדר? אלא שבאמת האדם נברא יחידי כדי ללמד אותנו את היסוד הזה שכל אחד בעולם שקול כנגד כל העולם כולו... כל אחד צריך להרגיש את האחריות הגדולה שלו, כיון שכל אדם ואדם הוא מציאות שלימה, עולם שלם בפני עצמו...

כל אדם נוצר בצורה מיוחדת, אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים, בכוונה, לכתחילה, כיון שדווקא הם מתאימים למילוי תפקידו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת... אדם שואל את עצמו- במה באמת אני מבטא את הייחודיות שלי? התשובה לכך היא - בכל, בכל פעולה שהוא עושה, כל תפילה שאדם מתפלל, כל מצווה שאדם מקיים. כל אחד מקיים אותה בייחודיות שלו - עם התחושות שלו, עם ההרגשות שלו, עם הקול המיוחד שלו, עם המעשה המיוחד שלו...

זה הכלל הגדול: דע את עצמך, וכשאתה מכיר את עצמך ואתה יודע את המהות שלך - אתה יודע מה דרכך, מה אתה צריך לעשות, מה עניינך בעולם ואיך תמצא את סיפוקך.אם כן עניינו של האדם הוא לגלות את עצמיותו, את האמת הפנימית שלו, ולא להיות מושפע מאחרים...

גם במקורות הנ"ל וגם במקורות נוספים הדיבורים על תפקיד האדם בעולם הם בכיוון של עבודת ה', ו/או דיון על תפקיד האדם בעולם כפי שעולה מפרשת בראשית. לא מצאתי דיון בחיוב האדם לממש יכולות שונות שניתנו לו בעולם המעשה (כמו יכולות פיסיות, מאפיינים של סדר, יכולת אמנותית, יכולת מחקרית וכו').

‏

החשיבה האומרת שלאדם לא סתם ניתנו יכולות פרקטיות שונות, אלא חלק מתפקידו וייעודו הוא להשתמש באותן יכולות כדי להועיל לאחרים, היא רעיון מודרני.

כמעיין מים חיים כן מצאתי התייחסות של הרב אהרן ליכטנשטיין לנושא הזה.

(מופיע בקבוצת מאמרים שנכתבו מתוך שיחותיו (ונמצאים באתר ביהמ"ד הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון), בנושא:לעבדה ולשמרה – החובות האוניברסאליות של האנושות.  למרות האורך – מובא כאן בתקציר גדול):

"ויקח ה' א-להים את האדם וינִחֵהו בגן עדן לעָבדה ולשָמרה"...

הקב"ה שם את האדם בגן "לעָבדה ולשָמרה". יש כאן שתי משימות שונות. האחת, "לשָמרה"... שמירת העולם והשגחה עליו... במקביל...: "לעָבדה". משימה שהיא יצירתית במהותה: לפַתח, לעבוד, לחדש. כך היה אפילו בגן העדן, שהיה מלכתחילה, לדעת מספר מדרשים, סביבה מושלמת.

אם הכל נפלא ומושלם, מה הצורך ב"לעָבדה"?...

1. 1.לתחזק את העולם...   הצורך של האדם לעבוד אינו חלק מן הקללה שלאחר החטא; מראש הושם האדם בתוך הגן על מנת לעבד אותו. הקללה הייתה שעל האדם להיאבק באדמה סוררת: "קוץ ודרדר תצמיח לך... בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', יח-יט). אבל עצם הצורך לעבוד הוא חלק מן הסדר הקדום הבראשיתי, ללא קשר לחטא כלשהו...  על פי גישה זו, גם "לעָבדה" וגם "לשָמרה" מיועדים לשמירת העולם ברמתו הקיימת...
2. 2.לתקן את העולם...    "לעָבדה" הנו ציווי הקורא לנו להתקדם מעבר למצבה המקורי של הבריאה. הציווי... אינו מתכוון רק לחיזוק הטבע הראשוני, אלא נותן לנו את הזכות והחובה להשתדל להתרומם מעליו...

למרות ההעזה שבגישה הזו, מצאנו אותה אצל חז"ל במקומות מספר. (הרב מביא כאן מקור מדרשי המחזק את הגישה השניה).

מפורסמים דברי הרמב"ם, שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא (סנהדרין כד ע"ב) אומרת שהמְשָחֵק בקוביא נפסל לעדות... לפי דעה אחת, המְשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העיקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השנייה פוסלת את המהמרים משום "שאין עסוקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם. (במידה שהם עוסקים בכך רוב הזמן במקום לעסוק בעבודה)...

רמב"ם אומר: והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. (הלכות גזלה ואבדה פ"ו הי"א).

למה לעבוד?...  (מביא מקור לרעיון העבודה בניגוד לחיי פנאי ובטלנות. וגם): האדם העובד הנו שותף לקב"ה במעשה בראשית. מבחינה זו הוא מידמה ליוצרו... לעבודה יש משמעות הרבה מעבר לצורך לשלם את החשבונות...

(ממשיך: אפשר להבין חשיבות העבודה לעומת חיי פנאי ובטלנות. אך) ישנו פן אחר לשאלה הזאת... הרמב"ם אמר שעל האדם לעסוק בשני דברים בלבד - דברי חוכמה ויישובו של עולם, אך בדבריו אין התייחסות לשאלה איך יש לפצל את העיסוק בין השניים.

... באיזו מידה ראוי לאדם לעסוק בעבודה (מסביר: לא רק עשיית רווחים אלא גם במשמע פעילות חיובית ובונה) ובאיזו מידה עליו לבקש חוכמה?...

... כאשר אנו משווים מול עינינו את אותה צורת החיים שהתורה דורשת מאתנו, עלינו לחשוב בשני הקשרים, ואחר כך לנסות להבין את היחס שביניהם. שני הקשרים אלה הם: עבודת ה' על ידי 'דבר מצווה', שעליו נצטווינו מפורשות, ועבודתו באמצעות 'דבר רשות', אותו תחום בחירה רחב הקיים בחיינו.

... ישנו גם אידיאל המבוסס על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו). האדם אמור לעבוד את ה' בכל מהלכי חייו; וכל מה שהוא עושה צריך להיות מכוון בסופו של דבר לעבודה זו. כלומר, האדם יכול להיות עובד ה' במובן הרחב, לא רק על ידי קיום המצוות כשלעצמן, אלא גם בשטחים הרחבים יותר של דברי רשות...

בשורתה של גישה זו היא שגם בשהותך מחוץ לתחומן של תורה, עבודה וגמילות חסדים, וגם בהימצאותך מחוץ לבית המדרש ולבית הכנסת, לא נסתרה דרכך מעבודת ה'. הנך מסוגל להיות עובד ה' בשדה העסקים או בכל מקצוע אחר - "בכל דרכיך"... בעולם הנרחב הזה של "בכל דרכיך", מתייחד מקצועו של האדם בתור צורה ישירה יותר של עבודת ה', למרות שאין בו קיום מצווה פרטית...

דוד המלך אמר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד). מקרא זה מעורר את חמתם של חסידי המלאכה. כיצד יכול הוא לומר: "אחת שאלתי"? זה הדבר היחידי שרוצה דוד לעשות?! ומה עם בניין הארץ, פיתוח החברה, הרחבת המשק?... ברור שעלינו להבין מהי אותה משאלה המבוטאת בפסוק זה על ידי דוד המלך...

דרך אחת להבין את הפסוק היא לומר בפשטות, שעבודה היא טובה בהשוואה לבטלה; אולם אם מעמידים אותה בניגוד לשאיפה "לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו", הרי שישיבה בבית ה' טובה לאדם הרבה יותר מאשר משרה בחברת היי-טק. ואכן ביאור זה הוא נכון. אלא שאין זה פוטר אותנו מלנסות להבין לפי זה, כיצד אמור בן תורה להתייחס לעבודה בחברת היי-טק וכיוצא בה...

ייתכן שהאדם העובד עוסק בדבר כשר ומועיל. אבל אם הוא מבלה כל כך הרבה מזמנו על מה שאינו שייך במישרין ל'דבר מצווה' שבעבודת ה' (על אף שיוכו לעבודת ה' הנרחבת), האם דרכו רצויה? 

... הרמב"ם... מצד אחד, מתח ביקורת חריפה על אנשים שאינם עובדים ונהנים מהקופה הציבורית, אף אם כל זמנם מוקדש לתלמוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"י). אך הרמב"ם עצמו מתאר במקום אחר את האדם הממוצע כעובד שלוש שעות ביום - מספיק כדי להחיות את עצמו, - ולומד תורה תשע שעות ביום (שם פ"א הי"ב)...

צורת חיים זו... היא בדיוק מה שאינו מצופה מן האדם לדעת רבנו תם. לדעת רבנו תם, אם אדם עובד תשע שעות ביום ולומד שלוש, הוא לא אמור להרגיש שאין הוא ממלא אחר ציפיותיו של הקב"ה. הוא צריך להרגיש שאולי אין הוא מגלם בחייו את פסגת הקיום האנושי, אבל הוא כן מגיע לרמה של עבודת ה' הנאותה של "בכל דרכיך דעהו", שאותה דורש הקב"ה מן האדם...

הפסוק "בכל דרכיך דעהו" אומר שבכל תחום עיסוק, יכול האדם לבטא את יחסו לריבונו של עולם. זה מתבטא בשני אופנים: מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, ואיך הוא עושה זאת...

... בנוגע לעיסוק בקמח במישור האישי, חייבים להישיר מבט ולשאול בצורה גלויה: כמה באמת נחוץ, וכמה נובע לאמִתו של דבר מהרצון לחיי מותרות?...

בסופו של דבר, שתי הגישות אמיתיות הן. מצד אחד, "בכל דרכיך דעהו" - אין להפריד אף שטח בחיים ואף תחום של יוזמה מעבודת ה'. אין דבר נייטרלי. בכל מה שיעשה האדם, בכל מקום שיהיה, יכול הוא להתאמץ לסדר את החיים כדי שיתאימו בסופו של דבר להיותו עובד ה' (על אף שאולי לא יהיה מודע לכך לגמרי כל הזמן).

בו בזמן, במסגרת מכלול קיומו, עליו להציב בתור יעד את הגדלת אותו חלק בחיים המוקדש לעבודת ה' במובן הישיר והספציפי. על אף שאנו מאמינים שאפשר לדעת אותו "בכל דרכיך", ישנן דרכים שהן ישירות יותר מאחרות...

הרב דסלר מדבר על הצורך למצוא את נקודת האיזון בין השתדלות לבין בטחון, כשמקום נקודת האיזון תלוי בדרגת הבטחון של האדם (הוא מדבר על חמש דרגות בטחון).

... אמנם המתחזק ברוחניות, וברוב התלהבות והתפעלות ישליך כמעט כל השתדלות ממנו ויעשה כמעשה רבינו זונדל מסאלאנט הנ"ל, הנה גם בזה סכנה לפניו, כי ההתפעלות וההתלהבות עוברת חיש מהר, ואם ה' יתברך מנסה אותו, ולא ישפיע לו את פרנסתו על ידי הסבה הקטנה אשר הכין, אולי חס וחלילה לא יעמוד בנסיון, ויתחרט על מעשהו ועל אשר מיעט בהשתדלות... על כן צריך האדם לשקול אורחותיו... כפי ערך מדרגתו, כפי אשר יוכל שאת גם אם לא יזכה להצליח בגשמיות ע"י ההשתדלות המועטה שישתדל.

יש אנשים שצריכים להשתדל יותר כי אם ירוויחו פחות במצב שהם משתדלים פחות הם יֵיַחסו זאת לפחיתות ההשתדלות, ולא יאמרו לעצמם "אני מרוויח פחות כי זה מה שה' קצב לי, ואם אני צריך להסתפק במועט כך זה מעם ה'", אלא יחשבו "אני מרוויח פחות כי אני עובד פחות, ולכן עדיף שאעבוד יותר".

ומשקל זה צריך להיות בדקדוק עצום ודיוק רב, כי משני הצדדים היצר יארב עליו: אם ירבה בהשתדלותו מכפי ערך אמונתו הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו יבוא לתהות על הראשונות, וגם לכפור אח"כ. והיצר לפעמים מסית אותנו להרבות בהשתדלות, היינו בשעת רפיון רוחנו, ולפעמים יסיתנו לקצר בה, בשעת התעוררנו לרוחניות; והמשקל בזה הוא דק מאד, ותלוי בבחירת האדם, ואי אפשר להגיע בו אל הנקודה האמיתית אם לא מתוך יראת שמים טהורה המצלת מן הנגיעות.

... אמנם אם המשקל דק הוא כל כך... הלא ישאל האדם "איך אעמוד על האמת בזה?" – אבל האדם יוכל לדעת את האמת אם אך ירצה. עליו רק להתרכז בלבבו להביט על העניין במבט האמת, ואז לבבו יבחין את הדרך האמיתית... אין הנגיעה מכסה לגמרי את האמת, כי גם אשר יפתה היצר את האדם... וזה מחסדי הבורא ברוך הוא, שלא נתן רשות ליצר לכסות את האמת לגמרי, אלא כל אדם יוכל להבחין בלבו באיזה דרך הוא האמת לאמיתו.

ובכרך ד', עמ' 30 אומר:

הרב דסלר, כרך ד', עמ' 30: יוסף הצדיק נענש בשנתים נוספות בבית הסוהר משום שתלה בטחונו בשר המשקים באומרו לו "כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה" וגו' (רש"י, סוף פר' וישב). והנה כל עונד הוא כדי שילמד האדם ממנו לתקן את המעוות... יוסף התבונן היטב מאד בטעם עונשו הנוסף, והצליח ללמוד על ידיו את עומק גדר הבטחון... וראיה לזה... שאמר יוסף בהשיבו אל פרעה... "בלעדי. אלקים יענה את שלום פרעה"... ולכאורה תמוה, למה לו לשלול את העניין באופן כה מוחלט? הרי היה יכול לומר לפרעה "כן, יש לי קצת ידיעה בזה, אבל... האלקים נותן את הדברים בלבי... הלא קרוב הוא שפרעה יבין שהשמועה... "שיודע חלום לפתור אותו" בטעות יסודה, ובזה יאבד את הזדמנותו האחרונה לצאת מבית הסוהר...  אבל... אחר שהגיע למדרגה זו של עמידה בנסיון היה יכול לעשות את כל ההשתדלות המוטלת עליו... מבלי שיהיה בזה שום פגם, כי לא המעשה הוא הפגם אלא התלייה במעשה; ולעשות מעשים ולתלות הכל בה' יתברך היא דרך התורה.

כרך א', פרק בטחון והשתדלות, עמ' 193:

וצריך האדם לחפש עצות איך להקטין את החשש של התהייה על הראשונות, כי כל אשר יקטן חשש זה באמת יוכל לעומתו למעט בהשתדלות.

ומֵהֵן:

א.      להתלמד במידת ההסתפקות, כי כל אשר ירבה בהסתפקות במועט הלא תמעט צורך השתדלותו ויקל לו הנסיון...

ב.      להתפלל בכוונה עד אשר יכיר לבבו כי הכל מה' הוא בא, ואם גם לא יצליח בהשתדלותו גזירת שמים היא, וכפי אשר תגדל ההכרה הזאת בלבבו יתמעט חשש התהיה.

ג.       יתבונן תמיד ויחשוב עם נפשו במחשבות בטחון בה'. וילמד בספרים מענייני הבטחון...

ד.      הנה הטביע הקב"ה באדם שכאשר צריך לעשות דבר שיש בו מן הפחיתות מתבייש הוא ממנו ועושה אותו בצניעות... כן העוסק בהשתדלות, אם כי הוא מוכרח לזה... צריך לעשותה בצניעות... להשתמש בצניעות כדי שלא ירבה בהשתדלות יתר על המידה...

ה.     ... שתהיה עיקר שאיפתו אל התורה, ויחזק את השאיפה לתורה בלבבו כל כך עד שימסור נפשו עליה... וכאשר שאיפת חייו תהיה רוחנית ממילא ימעט בהשתדלות הגשמית...

אמנם צריך להזהר שלא יחליף עצלות בבטחון. וצריך לדעת שכל מה שמבטל ממלאכתו מפני עצלותו בוודאי יחסיר לעצמו...

ונוכל לסכם ולומר:

גדרי בטחון והשתדלות:

להסתפק במועט. כדברי החפץ חיים: שלא לשמוע לעצת היצר להרבות בהשתדלות להשיג מותרות. ואין הכוונה לרמה של חיי עליבות דווקא, כי גם איכות חיים מסוימת מאפשרת נחת רוח ושקט נפשי המאפשרים תפקוד תקין ועבודה לשם שמים.

כשיושב ולומד תורה – לא ידאג שיפסיד פרנסה כי לכאורה זה על חשבון זמן שהוא יכול לעבוד לפרנסתו. (שו"ע סימן קנ"ה, סעיף א': יקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה", ובכך יהיה "מבעלי אמנה" שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו על ידי זה").

להבין שכל מה שיש לנו בא מלמעלה. אף שכר עבודה אינו תוצאה רק של מעשיו והשתדלותו של אדם אלא גם של השפע הבא אליו מלמעלה.

להאמין שגם מה שאין לאדם בא מלמעלה, והכל מכוון לטוב לו, גם אם לא נראה כך במבט הארצי.

כשאין לאדם עבודה או די פרנסה יזכור לעשות ההשתדלות המתאימה ולא המוגזמת, ויקדיש זמנו גם לעבודת המידות ולשאלה מהו המסר הבא אליו מלמעלה ובמה יכול להשתפר.

בעודו משתדל בפרנסה, העשייה לשם שמים היא שיעשה מעשיו באמונה, ישא ויתן באמונה, ולא ירמה, ולא יקח מאחרים יותר מדי, ולא יהיו רווחיו על חשבון הפסד חבריו.

שלא יחשוש לתת צדקה.

לזכור מה עיקר ומה טפל: עבודת ה' היא העיקר והכסף הוא כלי ואמצעי.

לזכור להתרכז תמיד במה שיש ולא במה שאין.