Search

Login Form

Endeavour or Faith

Author: Hefzi Rublin, Shevat 5774/January 2014

השתדלות ובטחון

הרב דסלר מדבר הרבה על הצורך להתרחק מהגשמיות ולהתקרב לרוחניות.

דוגמא אחת: "ונדרש מאתנו "והלכת בדרכיו". ואפילו במידת הקדושה עצמה נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כיצד יתכן לדרוש מאתנו, קרוצי חומר, שנקדש את עצמנו בקדושתו יתברך? אכן הביאור הוא שנדרש מהאדם שיהיה כפי יכולתו מסולק מן הגשמיות; היינו שמעשיו יהיו לשם שמים ולא לשם ענייניו הגשמיים האנוכיים; שיהא משפיע ולא מושפע, נותן ולא נוטל. זוהי הסתלקות הגשמיות לפי ערכנו" (מכתב מאליהו, עולם הגמול, גדר קדושים תהיו, כרך ד', עמ' 147).

הדבר מעלה שאלה, בין השאר, לגבי הזמן המוקדש לעיסוק לצרכי פרנסה לעומת הזמן המוקדש לנתינה ולעליה רוחנית.

דוגמא: באינטרנט, בבלוג בשם "רב צעיר", כתב מישהו:

חבר סיפר לי שהשתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בה למד. אחד הנושאים שדיברו עליהם היה חברה' מהשיעור שנשארו בישיבה לעומת אחרים שהלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו להשאר בישיבה אחרי שיעור ו' או ז' הינם היום אברכים שצריכים לפרנס את משפחתם. חלקם פונים לתחום החינוך, אך חלקם מגלים שאינם מוכשרים דים לעסוק בחינוך. לאחר מכן חלקם נרשמים ללימודי תואר במקצוע שיש בו סיכוי סביר למצוא עבודה, וזאת כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי שלוש-ארבע שנים של קושי כלכלי אמיתי והישענות על טוב ליבם של הוריהם הם מצליחים למצוא עבודה סבירה ולהצטרף לחבריהם שכבר עובדים כמה שנים טובות. חלקם כבר לא הולכים בשלב זה לאוניברסיטה ומתחילים לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות ולאחר כמה שנים מגלים שאין להם לא תורה ולא פרנסה.

הדיון היה בשאלה מה נכון לעשות.

הרב דסלר כותב במכתב מאליהו כרך ג' עמ' 338:
בדורנו זה נראה לנו כאלו שני עניינים סותרים לפנינו: א. ההכנה של הפרנסה. ב. ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה כלל, אך במחשבתנו יתראה לנו כאלו יש בזה סתירה. ואם גם כן, מה נדחה מפני מה? על זה באה התשובה: "אלא במי שממית עצמו עליה". זו היתה דרך אבותינו ואבות אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השנית בהיותה רק לצורך עולם חולף, עשאוה כעניין דרך אגב, כראוי לצורך דירת עראי.

 

 

הרב דסלר, כרך א', פרק בטחון והשתדלות:

כל הצורך להשתדלות בעניינים הגשמיים ע"פ מהלך הטבע בא מתולדת חטא אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזיעת אפך תאכל לחם"; והיינו, מפני שבחטאו ירד למדרגה גשמית כזו. אבל קודם החטא, כשהיה במדרגה רוחנית עליונה... היו כל צרכי גופו המזוכך באים אליו ממילא.  וכן מפורש הוא בילקוט (בראשית סי' כ"ב): "ויניחהו בגן עדן לעבדה", שמא תאמר מלאכה יש בגן עדן...? והלא כל האילנות נצמחין מאליהן?... והלא נהר יוצא מעדן להשקות?!... אלא "לעבדה ולשמרה": לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה.

... וכיון שכל עניין ההשתדלות אינו אלא עונש וקללה, ולא נתנה בו תורה שיעור, אם כן הלא טוב לאדם שיפחית לעצמו מן הקללה עד כמה שאפשר – כן אמרו הרבה מהגדולים.

כך אומר הרב דסלר, אך כבר פירשו חז"ל ופרשנים בכיוונים שונים; הרי אפשר בהחלט לומר שהקללה אינה העבודה עצמה אלא שהפרנסה לאו דווקא תהיה קלה ויהיה צורך להתאמץ עבורה, ויש שפירשו שמדובר בעבודת האדמה בלבד.

ממשיך הרב דסלר:

וזו לשונו (של הרמח"ל) מסילת ישרים פרק כ"א:   

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו'.  וכן אמרו (יומא ל"ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא.  

וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל, והגזירה היתה מתקיימת (גזירת קצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה), אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): "בזעת אפֶיך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל? (שהרי אם נגזר מראש אין לו צורך להתאמץ) תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה" (שצריך אדם להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו...

וכמה הוא הפחות שבהשתדלות אשר הוכרחנו לעשותו? – כך אמר רבינו זונדל מסאלאנט זצ"ל: הלא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לנסים גלויים, ועל כן אנו מחויבים לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזה סיבה (והרוצה לטעות שהוא דרך הטבע יבוא ויטעה); אם כן בזה נגמר השיעור, אם ע"י ההשתדלות, אף היותר קטנה, יהיה מקום לטועה לתלות בסבה טבעית.

אם כך, בשלב הזה ראינו שתי סיבות למה יש צורך באיזושהי מידה, גם אם קטנה, של השתדלות:

1. בגלל עונשו של אדם הראשון.   2. לפי רבינו זונדל מסאלאנט: כדי שנוכל לתלות את פרנסתנו באיזושהי סיבה טבעית, כי אנחנו לא ראויים לנסים גלויים.

סיבה נוספת (3) מביא הרב דסלר בדבריו על "העסק בדרך ארץ למה?" (כרך א'):

בספר “חכמה ומוסר” (א') מבאר ר' שמחה זיסל מקלם שסיבת חיוב ההשתדלות היא להעמיד את האדם בנסיון. כלומר: מאחר ולמראה עיניו של האדם נראה שהוא השולט בכל עניניו, ועל ידי השתדלותו משיג את אשר חפץ, מוטל עליו להתחזק באמונה שהכל בידי ה' ואין לטבע ממשלה כלל.

וקשה לנו היום, שאנחנו רואים בעינינו שמי שמקדישים זמן רב ללימוד תורה וזמן מועט למלאכה  מתקשים מאד בפרנסתם, ומי שמשקיעים בעבודה יכולים להתפרנס יותר. וכן לא רואים בעין יפה שאנשים הלומדים תורה כל היום נסמכים על כספי ציבור.

... אמנם רוב בני האדם, וגם אשר יחשבו עצמם למאמינים ובעלי בטחון, אין עושין כן, אלא עוסקים בהשתדלות הטבעית בכל יכולתם... וכששואלים אותם למה זה תרבו כל כך בהשתדלות, הלא מאמינים אתם? תשובתם מוכנה בפיהם: הלא השתדלות זו מצווה היא – מצות "ששת ימים תעבוד" ו"עושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו", ועוד דברים כיוצא באלה.  אך יעיינו נא בדברי מסילת ישרים הנ"ל, וילמדו לדעת כי אין ההשתדלות מצווה כלל, אלא קנס וקללה, ודי בקצת ממנה. ועוד, יחפשו נא במניין המצוות, כי לא ימצאו שם מצוותם זו של "ששת ימים תעבוד", שאין פירושו אלא "מותרים אתם לעבוד".

כנגד זה אפשר להביא מקור אחד מתוך רבים, המפרש אחרת:

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". רבי אומר... כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של השבת כך נצטוו על המלאכה. (מכילתא דרשב"י יתרו כ'). 

ורבים מפרשים לא רק "ששת ימים תעבוד" כאמירה ש"כך צריך להיות" אלא גם את "לעבדה ולשמרה" כציווי שעל האדם לשמור על העולם ולהמשיך את מעשה הבריאה, ליצור, לתקן את העולם ולקדם אותו.

וצדקת המפרנס אשתו ובניו היא במה שמפרנסם מהכסף שהרוויח, אבל לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר.   (= השתדלות רבה יותר היא לא מה שמכניס יותר כסף, וזה רק נדמה לנו. הפרנסה היא לפי מה שנותן הקב"ה).

זה דבר שלדעתי האישית מי שפוקח את עיניו יכול לראות היטב. לדוגמא: אנשים יכולים לראות לפעמים שלמרות שהעלו לאחד מבני הזוג את השכר, מַאַזַן ההוצאות מול הכנסות לא משתנה הרבה. פתאום חלה עליה בהוצאות מבלי שבני הזוג התכוונו לכך והמאזן נשאר דומה.   צריכים תמיד לזכור שהעניין בכסף ופרנסה הוא לא רק הכנסות מול הוצאות, אלא גם הברכה השורה בכסף. אצל אדם אחד יכול להיות שכל הכסף שמרוויח נשאר לצרכיו הרגילים, ואצל אחר יכול להיות מצב שפתאום כל המכשירים מתקלקלים ויש הוצאות בריאות וכו'. הכל לפי הברכה השורה מאת ה' ולפי מה שקצב.

ואשר יחשבו כי כל אשר ירבו להשתדל ויעסקו בעסקיהם כמעט כל ימיהם הוא לשם שמים באמת – יבדקו נא בעצמם: אם מחשבה רוחנית באה להם באמצע טרדתם בעסקיהם, או להיפך – מחשבת עסקיהם באה להם באמצע שמונה עשרה?

 

גורם נוסף עולה פה: אנשים בעצם עובדים לא רק לפרנסתם. הם עובדים גם כדי להוציא לפועל כוחות שונים ויכולות שונות, לקבל סיפוק, לתרום לכלל, ועוד.

האם עבודה היא עונש שהוא כורח המציאות או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?

האם לא יהיה נכון לומר ההיפך מהרב דסלר: שהשקעה בעבודה היא דבר רצוי כי היא דרך להמשך היצירה בעולם ודרך לתרום לכלל?

לגבי לימוד תורה ניתן לשאול:  האם יש בזה נתינה ותועלת גם לאחרים או הלומד תורה מועיל בעיקר להתעלות הרוחנית שלו עצמו?

כאן אפשר לומר: אנשים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בישיבות רואים בכך הגנה על כלל עם ישראל ולא רק תועלת לעצמם. כמו כן אפשר לומר: העולם החרדי בכללותו לא חסר מעשי חסד והוא בעל מערכת ענפה של עזרה לזולת, כך ששני הדברים מתקיימים: לימוד תורה ונתינה לאחרים.

שאלה נוספת היא: עד כמה לימוד התורה מוסיף יצירה בעולם? עד כמה הוא מקדם את העולם מבחינות נוספות הנצרכות בו? למשל: מהבחינה הרפואית, מהבחינה הנפשית, מהבחינה הטכנית, וכדו'? והרי אם האידיאל יהיה ללמוד תורה רוב היום, כיצד יתקדם העולם מכל הבחינות הנ"ל?

 

במקורות רואים התבטאויות של חז"ל וגדולי ישראל בחיוב עשיית מלאכה:  

אבות ב, מ"ב: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה וגוררת עוון.

קידושין כ"ט, ע"א: כל שאינו מלמד את בנו אוּמָנוּת... כאילו מלמדו לִסְטוּת.

אבות דרבי נתן פרק י"א: "אהוב את המלאכה" (משנה אבות א, י'): מלמד שיהא אדם אוהב את מלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך'".

ילקוט שמעוני (תתקפט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך" (קהלת ט', ט'). בני רבי  בשם 'עדה קדושה': "קנה לך אומנות עם דברי תורה". מה הטעם? "ראה חיים" - זו תורה. "עם אשה" - זו אומנות". ולמה קורין אותה עדה קדושה? שהיו משלשין את היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ".

חז"ל במקורות האלה מתייחסים אם כך בחיוב לעבודה, אבל הסיבות אינן מזכירות את שבח היצירה והנתינה.

המקור הראשון, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" וגו', אומר שעצם היגיעה בעבודה עוזרת להימנע מעוונות.

המקור השני, כל מי שאינו מלמד את בנו מלאכה/ מקצוע... כאילו מלמדו לשדוד, כלומר – מי שלא עובד סופו להגיע לדרכי פשע כדי לשרוד כלכלית.

או "לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער - ואל יצטרך לבריות..." (רמב"ם, משנה תורה), כאן לא מדובר על עבודה אלא על הסתפקות במועט, אבל יש רעיון שצריך אדם לעשות מה שיכול כדי שלא יצטרך לאחרים כי זו לא דרך חיים שאפשר לנקוט בה מלכתחילה.

למעשה, אצל חז"ל, ראשונים ואחרונים היו דעות שונות לגבי עבודה.

על כך בחלק ב' של השיעור.

 


דעות שונות של חז"ל לגבי זמן עבודה מול זמן לימוד תורה:

ברכות לב, ע"ב: תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים י"א) – מה תלמוד לומר?, לפי שנאמר (יהושע א') "לא ימוש ספר התלורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? (הרי לכאורה שני הפסוקים הללו סותרים). תלמוד לומר" "ואספת דגנך"- הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בן יוח(א)י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה (וגו')...- תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום- מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו ס"א) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום- מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "ואספת דגנך".

זה דבר קשה. "ואספת דגנך" נאמר כחלק מברכה לעם, סמוך למילים "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם" וגו', וכאן מפרש רשב"י את ההיפך הגמור. שזה מצב לא טוב, שבא רק כשישראל לא עושין רצונו של מקום.

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן...

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זו וזו לא נתקיימה בידן.

על רבי שמעון בן יוחאי מובא ב:

שבת לג, ע"ב: שמעון ובנו, שחיו 12 שנים במערה על מים וחרובים והתעלו על הצרכים החומריים, כשיצאו מהמערה ראו את מעשי בני האדם כפחיתות: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

 

 

הרב קלמן מאיר בר, כרם ביבנה, מאמר "מדתו של רבי שמעון בר יוחאי":

... בספר "נפש החיים" שער א' פרק ח, ירד לתרץ קושיא זאת (של המהרש"א: למה רשב"י מפרש ש"ואספת דגנך" זה כשאין עושין רצונו של מקום, בזמן שהקשר הפסוקים הוא ההיפך) וכתב: "ואמרו שם: הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו "רבים" דווקא, כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל... אבל יחיד לעצמו, שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש, ודאי חובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה ח"ו, וכדעת רשב"י.

והנה הפסוק "ואספת דגנך" הוא מוצא מכלל פרשת "והיה" שכולה נאמרה בלשון רבים, ופסוק "ואספת" נאמר בלשון יחיד, לכן קרי ליה אין עושה רצונו של מקום כשמפנה עצמו אף מעט לעסק פרנסה"...

למדנו אפוא מדבריו ש... דרך הרבים היא הדרך אותה התווה... ר' ישמעאל..., והדרך האחרת מיועדת לאנשי המעלה, בני עליה יחידי סגולה, היא הדרך אותה התווה רשב"י, שתהא תורתן אומנותן, ומלאכתו תעשה ע"י אחרים.

(בהמשך לסיפור שיצאה בת קול וגערה ברבי שמעון ובנו)... לאחר שגערה בהן בת קול "להחריב עולמי יצאתם" אמר ר' שמעון לבנו: די לעולם באני ואתה. שכן בדרך הזו שהם מהלכים בה ללא מנהג דרך-ארץ היא דרך ליחידי סגולה בני-עליה שניחנו בשאר-רוח להדבק לגמרי בתורה, אין זו דרך לכלל ההמון. הן  זוהי מסקנתו של רשב"י (סוכה מה:) "ראיתי בני עליה והם מועטים".

שתי דרכי ההתנהגות כאן גוררים הם ג"כ שתי דרכי הנהגותיו של הקב"ה עמנו. שכן עת האדם מתנהג הוא במנהג הטבע- מנהג דרך ארץ אז גם הנהגתו יתברך איתו היא בסדר הטבע. ברם אותם יחידי הסגולה אשר נפשם אִותה לחיות למעלה מן הטבע, אף הנהגתו יתברך אתם בניסים אשר למעלה מן הטבע המה...ומעתה רשב"י  שדבק כולו בתורה הוא אכן ניזון מאותה הנהגה מופלאה שמעל הטבע... ומעתה אך טבעי הוא שכאשר גזרה המלכות גזירה ואמרו  מי ילך ויבטל את הגזירות, שישלחו את רשב"י שהוא "מלומד בניסים" (מעילה דף יז).

הן כך אמר רשב"י את תמצית שיטתו במכילתא פר' בשלח על הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסהו הילך בתורתי אם לא".   מכאן היה רשב"י אומר: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"...

מכילתא דרבי ישמעאל מסכת "ויסע" בשלח פרשה ב':

"למען אנסנו הילך בתורתי אם לא": רבי יהושע אומר: שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתיים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום - מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה.

מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומתכסה? הא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.

 

נשמע שרשב"י מציג כאן הבנה שלא כולם יכולים לעשות כך, אך לפי הסברים שונים הוא מציג כאן את תפיסתו לגבי הדרך האידיאלית, שהתורה ניתנה למי שיש להם בטחון גמור בה' שיקבלו ממנו פרנסתם, וכך צריך להיות.

(לגבי "שניים להם אוכלי תרומה":ראיתי פירוש מאת "ולבש הכהן" או משהו בדומה, שאוכלי המן היו משכימים בבוקר ובכך הקדימו פרנסתם ללימודים ויכלו באמת ללמוד בשקט, ואילו אוכלי תרומה קבלו מן הסתם את תרומתם אחרי שצברו בעלי הבתים את דגנם, ולימודם קדם לפרנסתם, ולכן יכלו ללמוד קצת פחות בצורה שלמה, על אף שיש להם פרנסה בלי טורח).

 

* בתנחומא תצוה כ' מובאת האמירה ("לא ניתנה תורה לדרוש" וגו') מפי רבי שמעון בן יהושע. גם במקור הבא נמצאת אחת האמירות במקור אחר בשם חכם אחר. לאחר קריאתו נתייחס לכך.

 

מנחות צ"ט ע"ב: "ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות (יהושע א') לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך...

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ.

ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית?

קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך...

 

חכמים שואלים את שאלת העבודה מול לימוד תורה לאור הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (והמשכו: "והגית בו יומם ולילה").

מקריאה ראשונה אנחנו רואים שיש פה שלוש דעות:  1. הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" מתקיים גם כשאומרים או לומדים מעט ביום. אין כוונת הפסוק שצריך לעסוק בלימוד תורה ממש כל היום.  2. צריך ללמוד תורה כל היום. (עובדה שכשבן דמה שואל אם הוא יכול ללמוד חכמה יוונית עונה לו החכם שע"פ הפסוק צריכים ללמוד כל היום וכל הלילה, כך שממילא לא יישאר לו זמן לזה).  3. הפסוק אינו ציווי אלא ברכה.

שתי שאלות מעניינות לפחות עולות בעקבות המקור הזה:   1. למה אסור לומר בפני עמי הארץ את הדעה שמספיק לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לקיים את הפסוק, ולדעת החכם השני זו דווקא מצווה?   2. מה קרה שהתהפכו הדעות לעומת המקור בברכות לב, ע"ב – רבי שמעון בן יוחאי הוא דווקא זה שאומר שאפשר להסתפק בכך, ור' ישמעאל הוא דווקא זה שאומר שצריך להגות יומם ולילה?

במאמר ראשון שנתקלתי בו, מאת לביא ביגמן, בדף קשר של ישיבת הר עציון קבלתי תשובות יפות (ואולי מאמרים נוספים מציעים הסברים נוספים אך נסתפק בזה):

רבי אמי רואה עניין חשוב בלימוד התורה עצמו, ופחות משנה מה בדיוק הוא לומד. רבי שמעון בן יוחאי אומר שזה צריך להיות קריאת שמע דווקא, כי לימוד התורה הבסיסי שאדם קובע לעצמו בכל יום צריך להיות קשור לקבלת עול מלכות שמים.

לגבי השאלה האם מצווה לומר את דברי רשב"י לפני עם הארץ או שאסור לאמרם- רש"י מסביר, כי השאלה היא לגבי בניהם של עמי הארץ, כנראה מכיוון שהם בעצמם כבר לא יזכו ללמוד תורה.

הוא מסביר שהסיבה לא להגיד זאת לבני עם הארץ היא כי הם עשויים לומר: אם כך, זה מה שאני חייב בו ואני לא צריך לעשות יותר מזה.

המצווה כן לומר זאת היא שאם הם יודעים שהם יכולים להתמקד בדבר אחד הם יעשו זאת בהתלהבות, וכך במשך הזמן אפשר יהיה להרגיל אותם לעוד ועוד לימוד תורה.  כלומר, יש כאן שיטות שונות בדרך החינוך.

איך מבארים את המהפך לכאורה בדעות ר' ישמעאל ורשב"י?

את דעת רבי ישמעאל ניתן להבין כמתייחס כאן ספציפית ללימוד חכמה יוונית. הוא מתיר לאדם לפסוק מלימוד תורה כשהדבר נועד לצרכי פרנסה בסיסיים, אך לא לעיסוקים שאינם לשם אף אחד מהם.

אפשר גם להסביר כי התשובה הזו היא ספציפית לבן דמה, מפני שהוא מניח שאם למד כל התורה הוא יכול עכשיו ללמוד משהו אחר, ולכן רבי ישמעאל נותן לו תשובה שאומרת שאין מקום לתפיסה כזו.

אפשר גם לומר שרבי ישמעאל סבור שעקרונית אנו נותנים מקום לעיסוקים שאינם לימוד תורה במובן המצומצם, אך השאלה היא מה התודעה שמלווה עיסוקים אלו. גם עיסוקי חול יכולים להיעשות מתוך תודעה של קודש או לא מתוך תודעה של קודש.

אצל רשב"י אולי מוצג כאן השינוי שחל בהבנתו לאחר שבת קול יצאה ואמרה להם שאי אפשר כך, והם חזרו למערה ל-12 חודש, ואז התפיסה הראשונית שלהם התחלפה בהבנה שהמציאות מורכבת יותר מהאידיאל הזה.

גם לגבי מקור זה אנחנו רואים במקור אחר שכתוב:תוספתא עבודה זרה א, כ: שאלואתרבייהושע: מהושילמדאדםאתבנוספריווני?אמר להן: ילמדבשעהשאינהלאמןהיוםולאמןהלילה,שנאמר:"והגיתבויומםולילה".   

שמואל פאוסט, ד"ר לספרות חז"ל, אומר בהתייחס לכך כי "מימרות רבות (וגם סיפורים) מיוחסות במקומות שונים לחכמים שונים. לפעמים זה הגיוני, שאנשים שונים יתנו תשובה דומה. לפעמים הדמיון כל כך מובהק, שברור שזה נלקח ממקור אחד, אבל ברבות השנים, המסירה בעל-פה וגלגולי כתבי היד - כבר אין לדעת מי המקור.

לכאורה יש ללכת אחר המקום הקדום והמהימן יותר (בצמד א התוספתא קודמת לבבלי. בצמד ב המכילתא קדומה בהרבה לתנחומא).

יש המון שיבושים ופתיחה לא נכונה של ראשי תיבות. למשל בצמד א' יכול להיות שבכתבי היד היה כתוב "שאלו את ר"י" ויש שפתחו ר' יהושע ויש ר' ישמעאל. ובצמד ב' - רשב"י, או ר' שמעון ב"י, ויש שפתחו יהושע ויש שפתחו יוחאי".

 

מקורות נוספים אומרים:

ברכות ח, ע"א: ואמר רבי חייא בר אמי משמיה עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קי"ב, א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה, טוב לך בעולם הבא.

אבות דרבי נתן פרק י"א: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב'): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". והדר: "מכל עץ הגן אכל תאכל"...

רבי טרפון אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כ"ה): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

* כאשר חכמים מדברים על "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" יתכנו פירושים שונים להסבר הביטוי "דרך ארץ".    יש שפירשו את "דרך ארץ" כמלאכה בגלל החלק השני של המשפט ("וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"), אבל מהר"י יעבץ, למשל, מפרש את "דרך ארץ" כעבודת המידות. כלומר: צריך לשלב לימוד תורה גם עם עבודת המידות (כשמח בחלקו, וענו ושפל), כי שניהם יחדיו מרחיקים את האדם מן העברה, ודבר נוסף הוא שצריך גם מלאכה, כי בלעדיה יגיע אדם לגנוב כדי שיהיה לו מה לאכול, וממילא יצא מבטל מה שלמד.

הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו

רש"י על שמות ט"ז, ל"ב מביא מהמכילתא, ויסע פ"ה, שם נאמר בשם רבי אליעזר: "ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדורותיכם". בימי ירמיה, כשהיה ירמיהו מוכיחם "למה אין אתם עוסקים בתורה"? והם אומרים: "נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס"? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: "הדור אתם ראוּ דְבַר ה'" (ירמיהו ב', לא), "שִׁמְעוּ" לא נאמר אלא "רְאוּ", בזה נתפרנסו אבותיכם (שהיו עוסקים בדברי תורה, אף אתם עסקו בתורה והקב``ה מפרנס אתכם מזה, ש)הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".

 

תהילים נ"ה, כ"ג:

 

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק".

מהפסוק ניתן להבין שאנחנו לא צריכים להשליך יהבנו על ההשתדלות שלנו אלא על ה'.

יחד עם זאת, לפי הפרשנים לא מדובר דווקא על כלכלה ופרנסה, אלא: השלך על ה' משאך. בטח עליו שהוא יקל משאך ודאגותיך מעליך. הוא ישאך ויחזיק בך ויספק צרכיך. לאו דווקא מזון אלא סעד ותמך.

מכל הדברים האלה עדיין לא קבלנו תשובה לשאלה: מה אומרים המקורות היהודיים על הרעיון שעבודה צריכה להיעשות, ולאו דווקא בצמצום, גם כדרך למימוש היכולות של אדם, מתוך מחשבה שלא יתכן שסתם כך כל אדם קבל יכולות שונות, וכדרך להמשך יצירה בעולם ולנתינה לאחרים.

המשך בחלק ג' של השיעור.

 


אנחנו מנסים, אם כן, למצוא מקורות נוספים המתייחסים לשאלות שהעלינו בחלק הראשון:  האם עבודה היא עונש שהוא כורח המציאות או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?האם לא יהיה נכון לומר ההיפך מהרב דסלר: שהשקעה בעבודה היא דבר רצוי כי היא דרך להמשך היצירה בעולם ודרך לתרום לכלל?

פניתי אפוא לחפש מאמרים המדברים על מהות האדם, תפקיד האדם בעולם וכדו'.

מה שמצאתי באינטרנט היה שונה ממה שציפיתי למצוא:

למשל: באתר "כיפה" בפורום "חברים מקשיבים" ענה מי שענה לשואל:

יש הבדל בין מהות האדם בכלל, לבין שליחות שיש לכל אדם בפני עצמו... 
מהות אדם מישראל בעולם היא לעבוד את ד'... לקיים את רצון הבורא, לשמור תורתו ומצוותיו... להיות אנשים שלמים יותר, עובדי ד´ השואפים ומתעלים מעלה מעלה במעלות הקדושה והטהרה...

מלבד המהות הכללית שיש לכל אדם מישראל בעולם, יש גם תפקיד לכל אחד ואחד, תפקיד לשמו ברא דווקא אותו הקב"ה, באותו הדור, ובאותו הזמן והמקום.

כיצד ניתן לדעת מהי השליחות ומהו התפקיד?
לא קל כל כך לדעת מה התפקיד של כל אחד. לרוב רק לאחר זמן רב ומעשים רבים אפשר לעמוד על העניין... אך כיוון שנוצר האדם לשם מטרה כלשהי- יהיו לו הכלים המתאימים. לכך יהיו לאדם כשרונות מיוחדים ותכונות ייחודיות. יש מי שיש לו כשרון בכיבוד אב ואם, ויש מי שיש לו תכונה מיוחדת של עמידה בתפילה לפני רבש"ע ויכול להיות שליח נאמן לישראל ולעולם ולבקש עליהם בשמים- כגון חוני המעגל וכל אבותינו הקדושים. יש מי שיש לו סבלנות בלתי רגילה, או נעם ומאור פנים ויש מי שמקפיד במיוחד על עזרה לזולת.
צריך הרבה ענוה ויראת שמים גדולה בכדי לדעת באמת מהי השליחות. אך עם הזמן ועם עבודה טובה בדרך סלולה שהנחילה לנו התורה והתוו רבותינו- נוכל בע"ה לעמוד גם על אופניינו וייחודנו שלנו.

(מתייחס לשימוש כל אדם בכשרונות המיוחדים שקבל, אך הכשרונות שמציין קשורים כולם למידות).

הרב יובל שרלו כתב בתשובה למישהו:

"רוב הכותבים על ייעוד האדם דיברו על הזכות לראות את פני ד', לתקן עולם במלכותו וכדו', שזה הייעוד הגדול. הוא מושג על ידי בניין האישיות המתמיד, הזהירות בכבוד הבריות והמוסר, ובעוד דרכים אחרות המבססות את טוב האדם."

(שוב, אין כאן דיבור על ייעוד שקשור בשימוש ביכולות פרקטיות שונות שקבלנו).

באתר בחדרי חרדים, תחת הכותרת "לכל אדם תפקיד בעולמו":

...אין לך אדם שאין לו תפקיד בעולמו, כלומר, אמנם בכללות כולנו שווים בחיוב שמירת התורה ומצוותיה..., אולם לכל אחד ישנו תפקיד ייחודי יותר המוטל עליו יותר מאשר לחברו... שהרי לכל אדם ואדם תכונה ואופי אחר, ולכל אחד יש כשרון לדבר מסוים יותר מלחברו... ובכן במה יוודע איפוא לאדם על מה עליו לשים את עיקר מבטו ומאמציו, אחר שהמציאות מוכיחה שישנם בני אדם המצטיינים בתורה במיוחד, ובתורה עצמה יש אשר יטה לבו לעיון ויש לבקיאות ויש להלכה ויש למוסר, וישנם אשר יחשק ליבם בתפילה, וישנם בחסד, וישנם בזיכוי הרבים, וכד', ומה שהוא לפי אופיו וטבעיו של אחד, אינו לפי טבעיו ואופיו של השני,  ובכן במה ידע האדם לְמַה רצון ה' שישים את עיקר מאמציו ומרצו, ועל מה ישקיע יותר?...

           

כתב הרב צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק":

            

כל אחד יֵדַע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב... כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר...

          

הרב פירש לנו סימן לידע האדם את עיקר עבודתו ותיקונו בעולמו בחלק ה"סור מרע", דהיינו ממה עליו בעיקר לפרוש ולהאבק על כך בכל כוחו, והוא במה שיצרו תוקפו ביותר.

 

 

שיעור "מגמת האדם" מאת הרב זלמן ברוך מלמד:

... מה זאת אומרת שצריך כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"? הרי כל אחד אומר את זה, ואם כן איך זה מסתדר? אלא שבאמת האדם נברא יחידי כדי ללמד אותנו את היסוד הזה שכל אחד בעולם שקול כנגד כל העולם כולו... כל אחד צריך להרגיש את האחריות הגדולה שלו, כיון שכל אדם ואדם הוא מציאות שלימה, עולם שלם בפני עצמו...

כל אדם נוצר בצורה מיוחדת, אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים, בכוונה, לכתחילה, כיון שדווקא הם מתאימים למילוי תפקידו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת... אדם שואל את עצמו- במה באמת אני מבטא את הייחודיות שלי? התשובה לכך היא - בכל, בכל פעולה שהוא עושה, כל תפילה שאדם מתפלל, כל מצווה שאדם מקיים. כל אחד מקיים אותה בייחודיות שלו - עם התחושות שלו, עם ההרגשות שלו, עם הקול המיוחד שלו, עם המעשה המיוחד שלו...

 

זה הכלל הגדול: דע את עצמך, וכשאתה מכיר את עצמך ואתה יודע את המהות שלך - אתה יודע מה דרכך, מה אתה צריך לעשות, מה עניינך בעולם ואיך תמצא את סיפוקך.אם כן עניינו של האדם הוא לגלות את עצמיותו, את האמת הפנימית שלו, ולא להיות מושפע מאחרים...

 

     

גם במקורות הנ"ל וגם במקורות נוספים הדיבורים על תפקיד האדם בעולם הם בכיוון של עבודת ה', ו/או דיון על תפקיד האדם בעולם כפי שעולה מפרשת בראשית. לא מצאתי דיון בחיוב האדם לממש יכולות שונות שניתנו לו בעולם המעשה (כמו יכולות פיסיות, מאפיינים של סדר, יכולת אמנותית, יכולת מחקרית וכו').

החשיבה האומרת שלאדם לא סתם ניתנו יכולות פרקטיות שונות, אלא חלק מתפקידו וייעודו הוא להשתמש באותן יכולות כדי להועיל לאחרים, היא רעיון מודרני.

כמעיין מים חיים כן מצאתי התייחסות של הרב אהרן ליכטנשטיין לנושא הזה.

(מופיע בקבוצת מאמרים שנכתבו מתוך שיחותיו (ונמצאים באתר ביהמ"ד הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון), בנושא:לעבדה ולשמרה – החובות האוניברסאליות של האנושות.  למרות האורך – מובא כאן בתקציר גדול):

"ויקח ה' א-להים את האדם וינִחֵהו בגן עדן לעָבדה ולשָמרה"...

הקב"ה שם את האדם בגן "לעָבדה ולשָמרה". יש כאן שתי משימות שונות. האחת, "לשָמרה"... שמירת העולם והשגחה עליו... במקביל...: "לעָבדה". משימה שהיא יצירתית במהותה: לפַתח, לעבוד, לחדש. כך היה אפילו בגן העדן, שהיה מלכתחילה, לדעת מספר מדרשים, סביבה מושלמת.

אם הכל נפלא ומושלם, מה הצורך ב"לעָבדה"?...

  1. 1.לתחזק את העולם...   הצורך של האדם לעבוד אינו חלק מן הקללה שלאחר החטא; מראש הושם האדם בתוך הגן על מנת לעבד אותו. הקללה הייתה שעל האדם להיאבק באדמה סוררת: "קוץ ודרדר תצמיח לך... בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', יח-יט). אבל עצם הצורך לעבוד הוא חלק מן הסדר הקדום הבראשיתי, ללא קשר לחטא כלשהו...  על פי גישה זו, גם "לעָבדה" וגם "לשָמרה" מיועדים לשמירת העולם ברמתו הקיימת...
  2. 2.לתקן את העולם...    "לעָבדה" הנו ציווי הקורא לנו להתקדם מעבר למצבה המקורי של הבריאה. הציווי... אינו מתכוון רק לחיזוק הטבע הראשוני, אלא נותן לנו את הזכות והחובה להשתדל להתרומם מעליו...

למרות ההעזה שבגישה הזו, מצאנו אותה אצל חז"ל במקומות מספר. (הרב מביא כאן מקור מדרשי המחזק את הגישה השניה).

מפורסמים דברי הרמב"ם, שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא (סנהדרין כד ע"ב) אומרת שהמְשָחֵק בקוביא נפסל לעדות... לפי דעה אחת, המְשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העיקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השנייה פוסלת את המהמרים משום "שאין עסוקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם. (במידה שהם עוסקים בכך רוב הזמן במקום לעסוק בעבודה)...

רמב"ם אומר: והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. (הלכות גזלה ואבדה פ"ו הי"א).

למה לעבוד?...  (מביא מקור לרעיון העבודה בניגוד לחיי פנאי ובטלנות. וגם): האדם העובד הנו שותף לקב"ה במעשה בראשית. מבחינה זו הוא מידמה ליוצרו... לעבודה יש משמעות הרבה מעבר לצורך לשלם את החשבונות...

(ממשיך: אפשר להבין חשיבות העבודה לעומת חיי פנאי ובטלנות. אך) ישנו פן אחר לשאלה הזאת... הרמב"ם אמר שעל האדם לעסוק בשני דברים בלבד - דברי חוכמה ויישובו של עולם, אך בדבריו אין התייחסות לשאלה איך יש לפצל את העיסוק בין השניים.

... באיזו מידה ראוי לאדם לעסוק בעבודה (מסביר: לא רק עשיית רווחים אלא גם במשמע פעילות חיובית ובונה) ובאיזו מידה עליו לבקש חוכמה?...

... כאשר אנו משווים מול עינינו את אותה צורת החיים שהתורה דורשת מאתנו, עלינו לחשוב בשני הקשרים, ואחר כך לנסות להבין את היחס שביניהם. שני הקשרים אלה הם: עבודת ה' על ידי 'דבר מצווה', שעליו נצטווינו מפורשות, ועבודתו באמצעות 'דבר רשות', אותו תחום בחירה רחב הקיים בחיינו.

... ישנו גם אידיאל המבוסס על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו). האדם אמור לעבוד את ה' בכל מהלכי חייו; וכל מה שהוא עושה צריך להיות מכוון בסופו של דבר לעבודה זו. כלומר, האדם יכול להיות עובד ה' במובן הרחב, לא רק על ידי קיום המצוות כשלעצמן, אלא גם בשטחים הרחבים יותר של דברי רשות...

בשורתה של גישה זו היא שגם בשהותך מחוץ לתחומן של תורה, עבודה וגמילות חסדים, וגם בהימצאותך מחוץ לבית המדרש ולבית הכנסת, לא נסתרה דרכך מעבודת ה'. הנך מסוגל להיות עובד ה' בשדה העסקים או בכל מקצוע אחר - "בכל דרכיך"... בעולם הנרחב הזה של "בכל דרכיך", מתייחד מקצועו של האדם בתור צורה ישירה יותר של עבודת ה', למרות שאין בו קיום מצווה פרטית...

דוד המלך אמר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד). מקרא זה מעורר את חמתם של חסידי המלאכה. כיצד יכול הוא לומר: "אחת שאלתי"? זה הדבר היחידי שרוצה דוד לעשות?! ומה עם בניין הארץ, פיתוח החברה, הרחבת המשק?... ברור שעלינו להבין מהי אותה משאלה המבוטאת בפסוק זה על ידי דוד המלך...

דרך אחת להבין את הפסוק היא לומר בפשטות, שעבודה היא טובה בהשוואה לבטלה; אולם אם מעמידים אותה בניגוד לשאיפה "לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו", הרי שישיבה בבית ה' טובה לאדם הרבה יותר מאשר משרה בחברת היי-טק. ואכן ביאור זה הוא נכון. אלא שאין זה פוטר אותנו מלנסות להבין לפי זה, כיצד אמור בן תורה להתייחס לעבודה בחברת היי-טק וכיוצא בה...

ייתכן שהאדם העובד עוסק בדבר כשר ומועיל. אבל אם הוא מבלה כל כך הרבה מזמנו על מה שאינו שייך במישרין ל'דבר מצווה' שבעבודת ה' (על אף שיוכו לעבודת ה' הנרחבת), האם דרכו רצויה? 

... הרמב"ם... מצד אחד, מתח ביקורת חריפה על אנשים שאינם עובדים ונהנים מהקופה הציבורית, אף אם כל זמנם מוקדש לתלמוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"י). אך הרמב"ם עצמו מתאר במקום אחר את האדם הממוצע כעובד שלוש שעות ביום - מספיק כדי להחיות את עצמו, - ולומד תורה תשע שעות ביום (שם פ"א הי"ב)...

צורת חיים זו... היא בדיוק מה שאינו מצופה מן האדם לדעת רבנו תם. לדעת רבנו תם, אם אדם עובד תשע שעות ביום ולומד שלוש, הוא לא אמור להרגיש שאין הוא ממלא אחר ציפיותיו של הקב"ה. הוא צריך להרגיש שאולי אין הוא מגלם בחייו את פסגת הקיום האנושי, אבל הוא כן מגיע לרמה של עבודת ה' הנאותה של "בכל דרכיך דעהו", שאותה דורש הקב"ה מן האדם...

הפסוק "בכל דרכיך דעהו" אומר שבכל תחום עיסוק, יכול האדם לבטא את יחסו לריבונו של עולם. זה מתבטא בשני אופנים: מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, ואיך הוא עושה זאת...

... בנוגע לעיסוק בקמח במישור האישי, חייבים להישיר מבט ולשאול בצורה גלויה: כמה באמת נחוץ, וכמה נובע לאמִתו של דבר מהרצון לחיי מותרות?...

בסופו של דבר, שתי הגישות אמיתיות הן. מצד אחד, "בכל דרכיך דעהו" - אין להפריד אף שטח בחיים ואף תחום של יוזמה מעבודת ה'. אין דבר נייטרלי. בכל מה שיעשה האדם, בכל מקום שיהיה, יכול הוא להתאמץ לסדר את החיים כדי שיתאימו בסופו של דבר להיותו עובד ה' (על אף שאולי לא יהיה מודע לכך לגמרי כל הזמן).

בו בזמן, במסגרת מכלול קיומו, עליו להציב בתור יעד את הגדלת אותו חלק בחיים המוקדש לעבודת ה' במובן הישיר והספציפי. על אף שאנו מאמינים שאפשר לדעת אותו "בכל דרכיך", ישנן דרכים שהן ישירות יותר מאחרות...

 

הרב דסלר מדבר על הצורך למצוא את נקודת האיזון בין השתדלות לבין בטחון, כשמקום נקודת האיזון תלוי בדרגת הבטחון של האדם (הוא מדבר על חמש דרגות בטחון).

... אמנם המתחזק ברוחניות, וברוב התלהבות והתפעלות ישליך כמעט כל השתדלות ממנו ויעשה כמעשה רבינו זונדל מסאלאנט הנ"ל, הנה גם בזה סכנה לפניו, כי ההתפעלות וההתלהבות עוברת חיש מהר, ואם ה' יתברך מנסה אותו, ולא ישפיע לו את פרנסתו על ידי הסבה הקטנה אשר הכין, אולי חס וחלילה לא יעמוד בנסיון, ויתחרט על מעשהו ועל אשר מיעט בהשתדלות... על כן צריך האדם לשקול אורחותיו... כפי ערך מדרגתו, כפי אשר יוכל שאת גם אם לא יזכה להצליח בגשמיות ע"י ההשתדלות המועטה שישתדל.

יש אנשים שצריכים להשתדל יותר כי אם ירוויחו פחות במצב שהם משתדלים פחות הם יֵיַחסו זאת לפחיתות ההשתדלות, ולא יאמרו לעצמם "אני מרוויח פחות כי זה מה שה' קצב לי, ואם אני צריך להסתפק במועט כך זה מעם ה'", אלא יחשבו "אני מרוויח פחות כי אני עובד פחות, ולכן עדיף שאעבוד יותר".

ומשקל זה צריך להיות בדקדוק עצום ודיוק רב, כי משני הצדדים היצר יארב עליו: אם ירבה בהשתדלותו מכפי ערך אמונתו הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו יבוא לתהות על הראשונות, וגם לכפור אח"כ. והיצר לפעמים מסית אותנו להרבות בהשתדלות, היינו בשעת רפיון רוחנו, ולפעמים יסיתנו לקצר בה, בשעת התעוררנו לרוחניות; והמשקל בזה הוא דק מאד, ותלוי בבחירת האדם, ואי אפשר להגיע בו אל הנקודה האמיתית אם לא מתוך יראת שמים טהורה המצלת מן הנגיעות.

... אמנם אם המשקל דק הוא כל כך... הלא ישאל האדם "איך אעמוד על האמת בזה?" – אבל האדם יוכל לדעת את האמת אם אך ירצה. עליו רק להתרכז בלבבו להביט על העניין במבט האמת, ואז לבבו יבחין את הדרך האמיתית... אין הנגיעה מכסה לגמרי את האמת, כי גם אשר יפתה היצר את האדם... וזה מחסדי הבורא ברוך הוא, שלא נתן רשות ליצר לכסות את האמת לגמרי, אלא כל אדם יוכל להבחין בלבו באיזה דרך הוא האמת לאמיתו.

ובכרך ד', עמ' 30 אומר:

הרב דסלר, כרך ד', עמ' 30: יוסף הצדיק נענש בשנתים נוספות בבית הסוהר משום שתלה בטחונו בשר המשקים באומרו לו "כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה" וגו' (רש"י, סוף פר' וישב). והנה כל עונד הוא כדי שילמד האדם ממנו לתקן את המעוות... יוסף התבונן היטב מאד בטעם עונשו הנוסף, והצליח ללמוד על ידיו את עומק גדר הבטחון... וראיה לזה... שאמר יוסף בהשיבו אל פרעה... "בלעדי. אלקים יענה את שלום פרעה"... ולכאורה תמוה, למה לו לשלול את העניין באופן כה מוחלט? הרי היה יכול לומר לפרעה "כן, יש לי קצת ידיעה בזה, אבל... האלקים נותן את הדברים בלבי... הלא קרוב הוא שפרעה יבין שהשמועה... "שיודע חלום לפתור אותו" בטעות יסודה, ובזה יאבד את הזדמנותו האחרונה לצאת מבית הסוהר...  אבל... אחר שהגיע למדרגה זו של עמידה בנסיון היה יכול לעשות את כל ההשתדלות המוטלת עליו... מבלי שיהיה בזה שום פגם, כי לא המעשה הוא הפגם אלא התלייה במעשה; ולעשות מעשים ולתלות הכל בה' יתברך היא דרך התורה.

 

 

כרך א', פרק בטחון והשתדלות, עמ' 193:

וצריך האדם לחפש עצות איך להקטין את החשש של התהייה על הראשונות, כי כל אשר יקטן חשש זה באמת יוכל לעומתו למעט בהשתדלות.

ומֵהֵן:

א.      להתלמד במידת ההסתפקות, כי כל אשר ירבה בהסתפקות במועט הלא תמעט צורך השתדלותו ויקל לו הנסיון...

ב.      להתפלל בכוונה עד אשר יכיר לבבו כי הכל מה' הוא בא, ואם גם לא יצליח בהשתדלותו גזירת שמים היא, וכפי אשר תגדל ההכרה הזאת בלבבו יתמעט חשש התהיה.

ג.       יתבונן תמיד ויחשוב עם נפשו במחשבות בטחון בה'. וילמד בספרים מענייני הבטחון...

ד.      הנה הטביע הקב"ה באדם שכאשר צריך לעשות דבר שיש בו מן הפחיתות מתבייש הוא ממנו ועושה אותו בצניעות... כן העוסק בהשתדלות, אם כי הוא מוכרח לזה... צריך לעשותה בצניעות... להשתמש בצניעות כדי שלא ירבה בהשתדלות יתר על המידה...

ה.     ... שתהיה עיקר שאיפתו אל התורה, ויחזק את השאיפה לתורה בלבבו כל כך עד שימסור נפשו עליה... וכאשר שאיפת חייו תהיה רוחנית ממילא ימעט בהשתדלות הגשמית...

אמנם צריך להזהר שלא יחליף עצלות בבטחון. וצריך לדעת שכל מה שמבטל ממלאכתו מפני עצלותו בוודאי יחסיר לעצמו...

ונוכל לסכם ולומר:

גדרי בטחון והשתדלות:

להסתפק במועט. כדברי החפץ חיים: שלא לשמוע לעצת היצר להרבות בהשתדלות להשיג מותרות. ואין הכוונה לרמה של חיי עליבות דווקא, כי גם איכות חיים מסוימת מאפשרת נחת רוח ושקט נפשי המאפשרים תפקוד תקין ועבודה לשם שמים.

כשיושב ולומד תורה – לא ידאג שיפסיד פרנסה כי לכאורה זה על חשבון זמן שהוא יכול לעבוד לפרנסתו. (שו"ע סימן קנ"ה, סעיף א': יקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה", ובכך יהיה "מבעלי אמנה" שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו על ידי זה").

להבין שכל מה שיש לנו בא מלמעלה. אף שכר עבודה אינו תוצאה רק של מעשיו והשתדלותו של אדם אלא גם של השפע הבא אליו מלמעלה.

להאמין שגם מה שאין לאדם בא מלמעלה, והכל מכוון לטוב לו, גם אם לא נראה כך במבט הארצי.

כשאין לאדם עבודה או די פרנסה יזכור לעשות ההשתדלות המתאימה ולא המוגזמת, ויקדיש זמנו גם לעבודת המידות ולשאלה מהו המסר הבא אליו מלמעלה ובמה יכול להשתפר.

בעודו משתדל בפרנסה, העשייה לשם שמים היא שיעשה מעשיו באמונה, ישא ויתן באמונה, ולא ירמה, ולא יקח מאחרים יותר מדי, ולא יהיו רווחיו על חשבון הפסד חבריו.

שלא יחשוש לתת צדקה.

לזכור מה עיקר ומה טפל: עבודת ה' היא העיקר והכסף הוא כלי ואמצעי.

לזכור להתרכז תמיד במה שיש ולא במה שאין.