Search

Login Form

Study of Joshua Chapter 10

Author: Hefzi Rublin, Tevet 5765/Dec 2004

יהושע פרק י'

ספר יהושע כולל בתוכו פרקי "כיבוש" (לאומי) ו"התנחלות" (שבטית). בפרק זה אנו עדיין נמצאים בפרקי הכיבוש הלאומי, המאופיינים בכמה הדגשים לשוניים*: הכתוב מדגיש את "כל העם" – ביטוי המראה על שיתוף מירבי בין כולם, "כל הארץ" – ביטוי המדבר על כיבוש כולל, וכן מדגיש את המחנה בגלגל – הבסיס לכל המלחמות, ואת יהושע כמנהיג, שתחתיו מאוחדים כל העם. דבר אחרון זה הנו בעל חשיבות רבה, שכן בידי מנהיג להוביל לאסון או להצלחה, דברים התלויים במידה רבה באופיו ובאופן התנהלותו. כל המאפיינים הלשוניים הנ"ל נמצאים בפרקנו.

מה שגורם למלכים האלה להזדעזע כל כך ולרצות להלחם הוא שאם קודם לכן נטעה, אולי, המפלה בעי תקווה כלשהי שישראל לא תמיד מצליחים, הרי שכשממלכה גדולה כמו גבעון, שכל תושביה ידועים כגיבורים, משלימה עם ישראל – דבר זה הורס את התקווה.

פיסית – זה אומר שירושלים מתחילה להיות מוקפת מכל הכיוונים ולכן מלך ירושלים יוזם את המלחמה.

מדוע הם פונים להלחם בגבעון ולא בישראל?

המלחמה בגבעון יכולה להביא תועלת מכמה כיוונים: 1) כיבושה של גבעון יכול לעצור את ישראל מלהכנס דרך אזור זה. 2) אם נכבשה – לא תוכל גבעון לספק לישראל מקום מחסה, ציוד ומזון. 3) הרתעה לערים אחרות, שלא תכרותנה ברית עם ישראל.

[יגאל אריאל בספרו "עוז וענווה" מוצא הקבלה בין מלחמת חמשת מלכי האמורי בארבע ערי הגבעונים פה לבין מלחמת אברהם (4 מלכי עילם עם 5 מלכי סדום) בבראשית].

הברית עם הגבעונים גררה את ישראל למלחמה שלא היתה אמורה להיות, מפני שהברית כולה היתה במרמה, אבל דווקא במהלך זה הובילה ההשגחה את ישראל לנצחון גדול.

פסוקים ח'-י"א מלמדים שבמלחמה הזו נלחמים ה' וישראל. שילוב זה ראינו גם קודם: ביריחו – שליחת מרגלים מצד יהושע, נפילת החומות בנס ה'. בעי – יהושע מכין מארב בלילה, מחלק העם לשני ראשים וכו', ה' נותנם בידי יהושע לאחר שנטה ידו בכידון במשך כל זמן הלחימה.

פסוקים אלה, החוזרים על שרש נ.ת.ן והמדגישים נתינת הגויים בידי ישראל, חוזרים על פסוקי ההבטחה בענין זה בספר דברים: "ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם"... (ז', א-ב), "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך לא תחס עינך עליהם... ונתנם ה' אלקיך לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם"... (ז', ט"ז-כ"ו). פסוק אחרון זה מתחבר אל ענייננו במיוחד לאור הכתוב בפסוק י': "ויהמם ה' לפני ישראל".

* ראה : ישראל רוזנסון, עיונים בספר יהושע, הוצ' המכון התורני שליד מכללת ליפשיץ, ירושלים

מה המקום של כל הנסים הגלויים האלה בכיבוש הארץ? הרי גם אם ינצחו בכל המלחמות האלה בלי נסים גלויים יחושו שזה נס לנצח את כל העמים החזקים האלה, כמו שהרגישו רבים מאתנו למשל במלחמת ששת הימים?!

לענין זה ישנן כמה תשובות: מטרתם של נסים רבים היא חיזוק האמונה. גם כאן – כשהאמונה בה' מתחזקת – שמירת המצוות מתחזקת. ישיבתם של ישראל בארץ תלויה בכך, שהרי כבר נאמר שהארץ לא יכולה לסבול מעשים של תועבה ותקיא מעליה עושי מעשים כאלה. התנהגות של קדושה היא הבסיס לישיבת ישראל בארץ.

עוד – ישראל צריכים לדעת שלא בצדקתם הם יורשים את הארץ, ולא בכוחם, אלא ברשעת הגויים (דב' ט', א-ה). רמב"ן (שם) אומר ... ואתה צריך לדעת ולהאמין... שלא תוכל לעבור עליהם כלל, עד שתדע בלבבך שה' הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם – לא כוחך – וזה רמז למה שאמר "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים", וכן אמר..."כי ה' נלחם לישראל".

לנסים יש גם אפקט מאד ברור על הגויים, המפחדים מבני ישראל. גם להם ברור שזו לא מלחמה רגילה. מלמעלה ארץ ישראל ניתנת לעם ישראל.

הנסים הגדולים מצביעים על חשיבותו של זמן זה בהיסטוריה של עם ישראל – הזמן בו עם ישראל מקבל את ארצו, הארץ שהובטחה לאבותיו.

במלחמה זו נדרש העם לא רק לכיבוש המקום אלא גם להשמדת האוכלוסיה. דבר זה אפשרי רק במסגרת ברורה של מלחמת ה'. דבר זה אינו יכול להפוך לדגם החוזר על עצמו במלחמות אחרות.

לאור זאת אפשר אולי לשאול: כאן כתוב "כי ה' נלחם לישראל", אך גם ישראל נלחמים. כשבני ישראל יצאו ממצרים הפסוק אומר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". מדוע כאן אין מלחמת ה' בלבד והעם משתתף בלחימה?

מעבר לכך שבני ישראל צריכים להתרגל לחיים בדרך הטבע, כפי שיהיו להם בארץ, חשובה השתתפות ישראל, כי אם הכיבוש כולו היה נסי לא היתה משתרשת בלבנו תחושת "חזקה" על הארץ כפי שצריכה להיות. מלחמה מצדנו מצד אחד וע"י נסים גלויים מצד שני הם שני הצדדים של ה"חזקה" של עם ישראל על הארץ.

"שמש בגבעון דום"...

הנס הזה מעורר שאלות רבות, כגון: מערכת השמש והירח היא מערכת שמשפיעה על כל העולם. האם גם במטולה ובזימבבואה עמדו משתאים? האם היה זה נס מקומי או נס שהשפיע על כל העולם?

אם יהושע בקש לעצור את השמש כדי שהיום יתארך – מה ענין הירח לכאן? ומעל לכל – מדוע בכלל בקש את הנס הזה? הרי ה' נלחם לישראל באופן גלוי – מדוע צריך לבקש התערבות מיוחדת נוספת? (ואגב, ראינו קודם, כולל בתחילת פרק זה, שיהושע תיפקד מצוין גם בלילה)?!

נתחיל בשאלת השמש והירח. דעה אחת אומרת שהשמש עוד לא שקעה וירח כבר התחיל לעלות, ולכן היה צריך לבקש משניהם שיעצרו (מצודת דוד). אברבנאל מסביר שאם השמש תעצור והירח ימשיך הוא ידחוק את השמש ממקומה, כדרך הטבע, ולכן התפלל ששניהם יעצרו.

יש אומרים שהנס היה בכך שהיום התארך, ובדיוק ברגע שנגמרה המלחמה התחיל הלילה. דהיינו – לא רק שהיום התארך כפי הצורך ואז המשיך הירח במסעו עד שבא הלילה, אלא שהלילה בא מיד.

לפי פירוש אחר היה מצב של יום ולילה בו זמנית – יום בגבעון ולילה בעמק אילון. פירוש זה לא רק מעצים את הנס, אלא "מכפיל" אותו, כי לא רק שהיום התארך בצורה שאיפשרה להם לסיים המלחמה, אלא שכולם ראו בבירור מצב של נס. למה זה טוב? כי יהושע רצה שישימו לב לנס הגדול שנעשה. אם רק היום מתארך יכול להיות קשה לשים לב לכך בלהט המלחמה. הבחנה ברורה בנס עוזרת לרוח הלחימה של ישראל ולהפחדת הגויים. חיזוק לכך אפשר למצוא בלשון הפסוק "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום" וגו' – הרי דברים נאמרים לאזני אנשים ולא לעיניהם. דהיינו הפסוק מדגיש חשיבות ראיית הנס ע"י ישראל.

מדוע היה צריך יהושע בכלל לבקש על הנס הזה?

לגבי יכולותיו של יהושע בלילה יתכן לומר שפעולות מסויימות, הכרוכות יותר בהכנות ללחימה, וכן הנעשות סמוך לעיר, יכול יהושע לעשות בלילה, אך בלחימה ממש בתנאי שדה גמורים צריך אור יום.

לעצם בקשת הנס – ישנו מדרש האומר שיהושע ראה שהגויים באים להלחם בישראל בכח המזלות ובקיאות בחכמת הכוכבים, ולכן רצה לעכב מהלך כל הגלגלים, ולהראות שאין ענין במזלות, וה' נלחם לישראל.

המדרש בפרקי דרבי אליעזר (נ"ב) אומר שערב שבת היה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת. לכן היה צריך לבקש מהשמש וגם מהירח שיעצרו כשיעור ליל שבת, שבת ומוצ"ש.

הקושי הוא שבמלחמת מצוה נלחמים גם בשבת, ועל כך אפשר לענות שמעבר לנצחון הראשון כבר לא היו חייבים להמשיך ולנצל זאת כמנוף להמשך הלחימה, ולכן לא רצה לחלל את השבת.

עם זאת, מקרב אחר בתנ"ך אנו לומדים על החשיבות של אי הסתפקות בנצחון בקרב בודד והחשיבות של הבאת מצב מלחמתי לידי הכרעה ממש.

מצביע על כך הרב יואל בן נון (מגדים כרך ז') בהשוואתו למסופר בשמ"א פרקים י"ג-י"ד: הפלשתים יוצאים להלחם בישראל, מחולקים לשלושה ראשים (כשראש אחד פונה דרך בית חורון)... שאול נמצא בגלגל. (י"ג, י"ב-יח). יונתן ונושא כליו עולים לבדם להלחם בפלשתים. תוך כך נוצרת אצל הפלשתים מהומה גדולה ושאול מצטרף למלחמה. הכתוב מתאר: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל והמלחמה עברה בית און... ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי, ולא טעם כל העם לחם" (י"ד, כ-כד).

שאול לא רצה לבזבז זמן על אוכל, כי אז הפלשתים יברחו. צריך להמשיך מיד. והלא כבר נאמר שהיתה לישראל תשועה?! אולם לשאול ברור שלא מספיק הנצחון, צריך להגיע למצב של "ונקמתי מאויבי", עד הסוף.

יונתן, שלא שמע שבועת אביו, אוכל דבש, ומישהו מספר לו על השבועה. יונתן מגיב: "עכר אבי את הארץ" (י"ד, כט). אם כולם היו אוכלים היום היינו מצליחים יותר ומרבים מכה בפלשתים (שם, ל').

מי מהם צודק?

פס' ל"א: "ויכו ביום ההוא בפלשתים... ויעף העם מאד". בעייפותם עטים הלוחמים על השלל ושאול ממהר להחזיר את המשמעת ולארגן את השחיטה כמו שצריך. עדיין יש סיכוי להכרעה צבאית. שאול אומר להם: "... נרדה אחרי פלשתים לילה ונבזה בהם עד אור הבקר ולא נשאר בהם איש" (שם, ל"ו). חשוב להגיע למצב של "לא נשאר בהם איש".

בינתיים חל עיכוב. ה' לא ענה לשאול באורים ותומים והיה צורך לברר מדוע. אז נתגלה לשאול שיונתן עבר על השבועה. שאול מתכוון לקיים השבועה ולהמיתו, ואז פודה העם את יונתן.

בעוד הזמן עובר "ויעל שאול מאחרי פלשתים ופלשתים הלכו למקומם. ושאול לכד המלוכה... וילחם סביב בכל אויביו" (מ"ה-מ"ז). נשמע טוב. והתוצאה הסופית: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול" (נ"ב). ההזדמנות להכרעה הופסדה. שאול היה צריך להמשיך להלחם בפלשתים כל חייו.

יהושע הבין את חשיבות ההכרעה, ולכן רצה לנצל את ההצלחה ולהמשיך עד להכרעה. ההכרעה באותו יום אפשרה לישראל להשתלט אח"כ על כל דרום הארץ.

[דוגמה היסטורית נוספת: בספר מכבים מסופר על מלחמת יהודה המכבי באמאוס. יהודה ואנשיו הכו בהצלחה את מחנה היוונים, אבל אז אמר יהודה לחיילים: אל תחמדו את השלל. עדיין מלחמה נגדנו. רק לאחר התשועה הגדולה במלחמה יכלו להתפנות לכך].

נחזור לשאלה הראשונה: האם היה זה נס מקומי או בכל העולם?

במסכת ע"ז כה,ע"א דנים חכמים בשאלה כמה זמן נמשך היום שבו עצר יהושע את השמש.

שלושת החכמים מסכימים שהשמש עצרה פעמיים: פעם אחת כשעצרה יום תמים (בין אם בהתחלה או לפני השקיעה) ופעם אחת כשהגיעה לחצי השמים, זאת בעקבות שני הביטויים בפסוק: "ויעמד השמש בחצי השמים", "ולא אץ לבוא כיום תמים". משך הזמן לפי הדעות השונות: 24, 36 ו-48 שעות.

יוצא שחז"ל מבינים הנס כמשמעו "וידם השמש וירח עמד" – כל המערכת נעצרה. יוצא שזהו נס שהורגש בכל העולם.

רמב"ם לעומת זאת (מו"נ חלק ב' פל"ה) מקבל הנחת אריסטו שתנועת כדה"א היא ללא הפסקה. מעבר לזאת: עצירת כדה"א ממש היא נס גדול כל כך – איך יתכן שיהושע עושה נס גדול יותר ממשה, הרי משה הוא הגדול שבנביאים?!

תשובתו: אצל משה כתוב "לעיני כל ישראל" ואצל יהושע "לעיני ישראל", דהיינו לא כל ישראל ראו הנס. לגבי "כיום תמים" מפרש שאורך היום היה כיום הקיץ הארוך ביותר: 14 שעות. לא השמש עמדה אלא אור השמש התארך.

גם רלב"ג תוהה: איך מיישבים את הפסוק "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל" עם הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האותו והמופתים... אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דב' ל"ד)?

לדעתו יהושע בקש שבטרם יסורו השמש והירח תשלם נקמתם באויבים, ואכן הנס היה שהמלחמה נשלמה בזמן כה קצר, עוד לפני השקיעה. אברבנאל אומר שהכתוב "כי ה' נלחם לישראל" מורה שאין זה מלמד על מעלת יהושע בנבואה, כי לא בעבורו נעשה הנס אלא לישראל ה' נלחם. הנסים לא בהכרח מורים על מעלת הנבואה, כי אם על צורך השעה וזכות המקבלים.

אברבנאל מזכיר גם את נס החושך שעשה משה במצרים (שנמשך 3 ימים), והאור שהיה לבני ישראל. [אולם שם היוזמה היתה מה'].

יגאל אריאל בספרו "עוז וענווה" מצביע על פרטים מעניינים בהשוואה בין הנסים בפרק זה לנסי יציאת מצרים. אתמקד כרגע בפרט אחד מתוך השוואה זו: "אז ישיר משה" מול "אז ידבר יהושע לה'". לכאורה אין מקום להשוואה, שכן משה שר ומשבח את ה' ויהושע מדבר-מבקש משהו. אלא שחז"ל והפרשנים אומרים שגם אצל יהושע מדובר בשירה. היכן מילות השירה?

יגאל אריאל מציע שהכתוב השאיר משירת יהושע רמז בלבד, אבל נראה גם שלא מדובר בשירה ארוכה כמו של משה. יתכן שהשירה היתה יותר טבעית למשה ולדורו שגאולתם באה כולה מן השמים. לעומת זאת לדור מגשים כדור יהושע יתכן שיימצאו פחות מילים. את הפורקן הנפשי הם מצאו בעשייה. המדרש אומר שהשמש כל הזמן שר לה', שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'".

לכן לא אמר יהושע "שמש בגבעון עמוד", אלא "שמש בגבעון דום", שכל זמן שהשמש מהלך הוא מקלס לה', וכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך. אמר השמש ליהושע: ומי יאמר קילוסו של הקב"ה? אמר לו יהושע: דום אתה, ואני אומר קילוסו של הקב"ה, שנאמר "אז ידבר יהושע", ואין אז אלא שירה.

פסוק ט"ו המתאר את חזרתם לגלגל מיד לאחר בקשת הנס נראה שלא במקומו, שכן בוודאי היתה הלחימה שבאה עם היווצרות הנס והמתוארת בפסוקים הבאים, לפני חזרתם לגלגל. הפרשנים אכן אומרים שפסוק זה מתייחס לשיבתם לגלגל לאחר כל המלחמות שבפרק. פסוק זה חוזר באותה לשון בסוף הפרק.

הלחימה מתוארת במילים מועטות באופן מפתיע, ואולי דווקא התיאור "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו" הוא המביע בצורה החזקה ביותר את תוצאות הלחימה. איש מהם לא אמר אף מלה כנגד ישראל כי נפל פחדם על הכל.

בגלל הייתור לכאורה של ה-ל' לפני המלה "איש" פירשו: אף אחד מהגויים לא חרץ לאף אחד מבני ישראל את לשונו, לא רק לרבים מהם, אלא אפילו לאיש אחד מבני ישראל לא חרץ איש מהגויים את לשונו.

פסוק דומה מופיע במקום אחד נוסף – שמות י"א,ז , אחרי מכת חושך (ולפני מכת בכורות) בדברי משה לפרעה: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

בעוד הדגש בשמות בא על הפליית ישראל ע"י ה' לטובה לעומת מצרים (לעומת המכות על מצרים – על בני ישראל לא ירים אפילו כלב קול נביחה, כל שכן שלא יינזקו מחיות מזיקות יותר וכדו'), בא הדגש כאן על הפחד הגדול שנגרם לגויים.

ה"טיפול" בחמשת המלכים שבא עתה קשה להבנה מנקודת הראות שלנו היום. מדוע להשפיל את המלכים ע"י שימת רגליהם על צוואריהם מיד לפני הריגתם? הפרשנים שאצלם מצאתי התייחסות לכך הולכים כולם באותו כיוון: יש בזה משום מורא לעמים מפני ישראל, ומאידך חיזוק של ישראל ורוח הלחימה שלהם. יש המזכירים התקיימות ברכת ה' למשה "ואתה על במותימו תדרך" (דב' ל"ג, כט), וגם את הפסוקים "עד אשית אויביך הדום לרגליך" בנבואה לדוד ו"ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו" שבתהלים מ"ז, ב.

על רקע זה יפים בעיני דברי רש"ר הירש לגבי הפסוק החוזר בספר דברים "לא תחס עינך עליהם": הישנות האזהרה פעמים אחדות מורה שהעדר חמלה אינו מתאים לישראל וייעודו. יחס זה לגבי האוכלוסיה הכנענית הוא בבחינת חריג שנדרש ע"י הנסיבות, כי הם מוקש עבורינו. מעבר לכך על ישראל לקיים נטיה זו של החמלה תמיד.