Torah Talk Torah study for women

Slavery and Freedom

עבדות וחירות

מתוך: עיונים על עבדות וחירות – פרקים במחשבת הרב

(הרב סולובייצ'יק), פרק י"ט

בעיונים על עבדות וחירות בא הרב לפרש שלושה הדגשים במשפט הראשון בקטע "עבדים היינו" שבהגדה – "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו [משם ביד חזקה ובזרוע נטויה]": מה זה אומר "עבדים היינו"? מדוע מוסיף הכתוב "לפרעה" – הלא מספיק היה לכתוב "עבדים היינו במצרים"? ומה באה ללמדנו המלה "אלוקינו", שהרי לכאורה מספיק היה לכתוב "ויוציאנו ה'"?

לעבדות יש אספקט משפטי, אומר הרב סולובייצ'יק, המגדיר מהו עבד ומה אומרת השייכות שלו לאדוניו; ויש לה אספקט נפשי, הכולל את השאלות איך העבד מרגיש לנוכח עבדותו ואיך הוא מתנהג לנוכח הרגשתו ותפיסתו.

הרב מתאר בין השאר את העבד כ"כלי שהוא הפקר לשגיונותיו ולשרירות לבו של אדוניו, לכפייה גופנית, לניצול ולהשפלה". תיאור זה מחייב עשיית סדר מסוים בנושא עבדים:

עבדות אחת היא עבדות המתקיימת אצל גויים. דוגמא לעבדות כזו היא זו של ישראל כעבדים במצרים. דוגמא אחרת היא העבדות שהיתה קיימת בעבר בארה"ב עד שנאסרה לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית.

בישראל ישנם שלושה סוגי עבדים: עבד עברי שנמכר על ידי בית דין בעקבות גניבה שאינו יכול לשלמה, עבד עברי שמכר את עצמו מפאת עוני גמור (אסור לאדם מישראל למכור את עצמו לעבדות אם לא הגיע לפת לחם ממש), ועבד כנעני שנמכר לישראל.

בעבד עברי יש דינים האוסרים מצבים של ניצול והשפלה. 

גם בעבד כנעני כותב רמב"ם שלמרות שמותר לעבוד בו בפרך "מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו... וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים; לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עִמו בנחת, וישמע טענותיו."

כאשר מדבר הרב סולובייצ'יק על "פסיכולוגיה של עבדים" הוא מדבר בעבד כנעני. לכן הוא גם מזכיר גיור. עבד כנעני בישראל נמצא במצב שאינו נחשב עוד לגוי לאחר שמל וטבל, אך גם אינו נחשב ליהודי עד שישתחרר. בתוך עבדותו הוא חייב ברוב דיני התורה כישראל, אך מתוך שעבודו לאדון הוא פטור ממצוות העשה שהזמן גרמן.

הרב מַשווה אם כן את עבדותנו במצרים לעבדות עבד כנעני, שהרי הוא בא לדבר על המצב שבו "עבדים היינו", אך בדברו על פסיכולוגיה של עבדים הוא מאפיין במפורש עבד כנעני בישראל. אם צריכים ללמוד מעבדות אחת לגבי עבדות אחרת ניתן ללמוד במידה מסוימת ממצב של עבד כנעני לגבי המצב של עבד במצרים, ויחד עם זאת לא ברורה לי ההשוואה מפני שישנם גם הבדלים. מצבו של עבד כנעני בישראל היה טוב ממצב עבד עברי במצרים, והרב עצמו מציין זאת כשהוא בא לבאר מדוע הוספה המלה "לפרעה" – הסבר שאותו נראה בהמשך.

באופן כללי ניתן לאפיין מצבו של עבד באופן הבא:

בשל תנאים אלה ובשל המצב הרגשי הנגרם בעקבותיהם מנוע עבד משלושה דברים:

התיאור של הרב את העבד כמי שהוא "נטול כל אפשרות בחירה... חוץ מאשר בתחומים בלתי משמעותיים" מביא לנגד עיני את התיאור ההפוך של ויקטור פראנקל, שמספר איך בתוך מחנות ההשמדה עדיין עמדה לאדם החירות האחרונה שלו – החירות לבחור איך לראות את הדברים, במה להאמין, האם להיאחז בחיים או לא, איך לנהוג עם חבריו וכו', כך שגם במצב של עבדות עומדת לאדם החירות לבחור כיצד לתפוס את הדברים וכיצד להגיב אליהם כלפי פנים וחוץ. 

זהותו של אדם בנויה על תודעת זמן המכילה עבר, הווה ועתיד. מועילים לו הידיעה והזכרון של מה שהיה בעבר מפני שהוא יכול ללמוד מהעבר ולעצב את ההווה כך שיתאים לעתיד טוב יותר. הציווי לזכור את יציאת מצרים מראה שכמו שהעבר הוא חלק מתודעת ה"אני" של היחיד הוא גם חלק חשוב מהתודעה של עם.

אנחנו יכולים לראות זאת בישראל של היום. אם אין לאדם מספיק תודעת עבר משותף, מנהגים משותפים ואמונה משותפת, אם תחושת השיתוף נסמכת על ההיסטוריה הקרובה בלבד ועל הווה שבו יש לנו שפה משותפת, תרבות משותפת ואירועים משותפים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) – הרי שאינו מרגיש עצמו מאד כמי שהוא יהודי, אלא מרגיש עצמו בעיקר ישראלי. אדם מרגיש את עצמו כבן לעם היהודי רק במידה שיש לו תודעה ותחושת קרבה להיסטוריה ולמנהגים של עם ישראל.

מה יקרה אם יהיה לנו פרט אחד יותר או פרט אחד פחות בהיסטוריה המשותפת הזו? האם ייפגם משהו ללא זכרון יציאת מצרים דווקא?

למה חשוב לזכור את יציאת מצרים עד כדי כך שלמרות שאנו מצווים לזכור זאת לאורך כל השנה מוקדש לסיפור יציאת מצרים גם לילה מיוחד, ועוד יותר מזאת – ללילה שבו צריך להפוך את הזכרון הזה למשהו עכשווי ומוחשי?

אפשר למצוא לכך סיבות שונות, כגון האפשרות להרגיש ולחוות את שמחת הגאולה ומתוך כך להאמין גם בגאולה עתידית, לזכור שבכולנו יש עדיין צדדים של שעבוד, או לזכור את ההיבדלות שלנו מהקיום הלא רוחני שהיה במצרים, בעוד אנו שואפים לקיום רוחני.

אבל מעל לכל, יציאת מצרים מהווה את ההוכחה הברורה ביותר לקיום ה' ומלכותו בעולם, ועל כן זכירת יציאת מצרים מהווה ראיה משמעותית לצורך קבלת מלכות ה', ותרומה לתחושת הכניעה המוחלטת לרצונו.

בספר הכוזרי, במאמר הראשון, שואל הכוזרי את הפילוסוף לאמונתו (אחרי שנגלה לו בחלום כי כוונתו רצויה בעיני האלו-ה איך מעשהו אינו רצוי). מכיוון שלא נתרצה הוא מחליט לשאול גם חכם נוצרי וחכם מוסלמי לאמונתם. מכיוון שעדיין לא נתרצה מתשובותיהם הוא מחליט לשאול חכם יהודי, הנקרא בספר "החבר". החבר אומר שהוא מאמין באלוקי האבות, שהוציא את בני ישראל באותות ומופתים ממצרים וקרע להם את הים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי שנתן להם את התורה, ואח"כ שלח נביאים שכולם כוונו את ישראל אל התורה.

שואל אותו הכוזרי: למה אתה לא אומר שאתה מאמין בבורא עולם שברא אותך?

עונה החבר: זה נכון לדתות המיוסדות על ההגיון, אבל אז נגלים ספקות שלא על כולן אפשר להביא ראיות.  

"אמר החבר: אילו אמרו לך כי מלך הודו איש חסד הוא ועליך להעריצו ולהגדיל שמו ולספר מעשי חסדו, וכל זה רק לפי שמועה שהגיעה אליך על דבר צדקת אנשי ארצו ומדותיהם הטובות ומשאם ומתנם באמונה (כלומר שמועה מפי אנשים שאתה מרגיש שיש סיבה לסמוך עליהם), האם היית רואה צורך לנפשך לעשות כן?

אמר הכוזרי:  מדוע אראה צורך כזה לנפשי? הייתי מטיל ספק בדבר. אולי צִדקת אנשי הודו מצד עצמם היא, אף יתכן כי אין להם מלך כלל...

אמר החבר: אולם אילו באו אליך מלאכי המלך ההוא בתשורות אשר אין להטיל ספק בדבר כי נמצאות הן אך ורק בארמנות מלכי הודו, ובמכתב אשר ברור לך כי רק ממלך הודו הוא, ולמכתב מצורפים סמי תרופות המרפאים אותך מכל מַדוֵיךָ ושומרים על בריאותך... האם לא היית חייב אז לסור אל משמעתו?

אמר הכוזרי: אמנם כן כי אז היה הספק הראשון אם אמנם יש לאנשי הודו מלך מסתלק ממני, ואז הייתי מאמין כי שלטון מלך הודו ופקודתו נוגעים גם לי.

אמר החבר:  ואם ישאלך אז השואל למלך זה במה תתארהו?

אמר הכוזרי: ראשונה באותם התארים אשר נתבררו אצלי מתוך מה שראו עיני, ואחריהם בתארים שהטלתי בהם ספק לפני זה אך אחרי כן נתבררו לי על ידי אלה.

אמר החבר: ומעין זה השבתיך כאשר שאלתני אתה. ובדומה לזה אמר משה בפתח דבריו בדברו אל פרעה: "אלהי העברים שלחני אליך", רצונו לומר: אלהי אברהם יצחק ויעקב, כי היה דבר האבות מפורסם אז באומות, ונודע כי הענין האלוהי נתחבר עמם והשגיח עליהם ועשה להם נפלאות. ולכן לא אמר לו משה לפרעה "אלהי השמים והארץ שלחני אליך" ולא "בוראי ובוראך שלחני אליך".  וכן פתח האלוה בדברו אל כל עדת בני ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר "אני בורא העולם ובוראכם".  וכן פתחתי אני בהשיבי לך שר הכוזרים כאשר שאלתני לאמונתי בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עינים". (הכוזרי א, יט-כה)

בריאת העולם לא היתה נתונה למראה עינים. האדם נברא ביום האחרון לבריאה. יציאת מצרים היא המעשה הגדול באותות ומופתים שנתבררו במראה עינים, ואפשר היה להעביר את הסיפור עליהם מדור לדור, וכך בדיוק נעשָה.

אנחנו יודעים על יציאת מצרים לא רק מפני שכתוב על כך בתורה. אנחנו חוגגים את ליל הסדר כי כך שמענו וראינו אצל הורינו והם אצל הוריהם והם אצל הוריהם עד לדור שבו הורי הורינו היו שותפים למנהג ליל הסדר שקבעו התנאים, שקבלו מהוריהם והורי הוריהם את הידיעה על יציאת מצרים ומנהג זבח פסח וכו'.

יציאת מצרים, אומר ראב"ע (שמות כ', ב), היתה אירוע שאותו כל אדם בעם יכול היה לראות ולהבין: "והנה השם הנכבד הזכיר בדיבור הראשון, "אנכי ה' אלוקיך", וזה לא יוכל להבין (אלא) רק מי שהוא חכם מופלא... והנה בעבור האות שעשה השם במצרים אמר משה "אתה הראת לדעת" (דברים ד', לה). שהכל ראו זה, חכמים ושאינם חכמים, גדולים וקטנים... והנה הזכיר למשכיל "אנכי ה'", והוסיף "אשר הוצאתיך" שיבין המשכיל ושאינו משכיל.

"בדבר היותנו עבדים לפרעה":

הרב סולובייצ'יק מסביר כי כאשר אדם הוא עבד לאדון כלשהו מתקיים סוג זה או אחר של יחסים ביניהם. יש למי לפנות. אך העבדות לפרעה היא עבדות למדינה. אין לעבדים אדון. אין למי לפנות אישית. שעבוד כזה הוא קשה הרבה יותר.

"ויוציאנו ה' אלוקינו":

מיהו בן חורין? לכאורה אדם שאינו משועבד לאדון כלשהו הריהו אדם חופשי, אולם בן חורין אמיתי הוא יותר מכך. עבדות היא גם מצב נפשי, וכמו שהרב אמר קודם לכן: "מצב נפשי זה של נמיכות קומה אפשר למצוא אפילו בין אנשים שמבחינה משפטית הם בני חורין".

רוב האנשים נמצאים בתודעה שיש להם בחירה ויש להם תודעת זמן ויכולת ליזום וכו', ובכל זאת יש בחיים אילוצים, שחלקם "גזרות גורל" וחלקם נובעים מהגבלות שמגבילים אותנו אנשים אחרים. אדם לא באמת בן חורין לעשות כל מה שבא לו. אדם גם משועבד בצורה זו או אחרת לדחפים שלו.

בן חורין אמיתי יכול להיות רק עבד ה', כי רק אדם המאמין בה' יכול להשתחרר מהפחדים שמעוררים מצבים ואילוצים שונים. רק אדם המאמין שיש מכוון ושהכל בסופו של דבר לטובה נמצא במקום רוחני שמציב אותו מעל למגבלות, ורק אדם שהוא עבד לעשות רצון ה' יכול להתעלות מעל לדחפים שלו. משום כך נוספה ל"ויוציאנו ה'" המלה "אלוקינו". רק המעבר מעבדות לאנשים לעבדות לה' שאנו יודעים שהוא אלוקינו הוא המשחרר באמת.

בהקשר זה נוכל לשאול שאלה אחרת:

אם סיפור יציאת מצרים הוא עיקר עניין ליל הסדר – מדוע ההגדה אינה מורכבת בעיקר מציטוט הפרשות הראשונות של ספר שמות המתארות את שעבוד ישראל במצרים וגאולתם? מדוע סובב חלק ניכר מההגדה סביב התיאור הקצר המובא במקרא ביכורים, וסביב פרשנות התנאים על הקטע?

"ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' א-להי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". (דברים כ"ו, ה-ח)

לשאלה זו ניתנו כמה פירושים. הרב יהודה שביב, למשל, במאמר "אם כבנים אם כעבדים", מציע שביקשו בעלי ההגדה פסוקים הנאמרים על ידי אדם שפיסית לא היה בעת היציאה מעבדות לחירות, ועם זאת האירועים חיים בתוכו ומשוחזרים בסיפורו. הוא אומר את הדברים בלשון שכוללת אותו, ובכך יש ביטוי לחוויה "כאילו הוא יצא ממצרים". הוא רואה את עצמו חוליה ממשיכה בשרשרת הדורות, וככזה הוא בן שקבל מאביו וגם מעביר לבנו את התפיסה שהאדון היחיד של האדם הוא ה'.

הרב יוסי סלוטניק מציע במאמר "עיון בהגדה של פסח" שהיתרון של פרשייה זו הוא דווקא בקיצורה ובחיסרון הפרטים שבה. חוסר הפרטים מאפשר לנו 'לעצב' סיפור חדש. בספר שמות כבר עיצבה התורה את הסיפור, הבליטה פרטים מסוימים וטשטשה אחרים, ובסיפור חדש נוכל להפנות את הזרקור לנושא או נושאים אותם אנו חפצים להבליט. כאשר בחרו חז"ל את פרשיית מקרא ביכורים כבסיס לדיון, הם בחרו בפרשה שאפשר 'לנווט' אותה לכיוונים רבים, ובכך לעצב את המסר המרכזי של סיפור יציאת מצרים ולמקד אותו כראות עיניהם.

מה היה המיקוד שלהם? המיקוד שלהם היה המגמה להציב את מעשה הקב"ה במרכז הבמה. משום כך הם בוחרים בפסוקים שבאים לחזק את הדרש שלהם, פסוקים המקטינים את האקטיביות והבחירות של יעקב, את האקטיביות של ישראל בפריה ורביה (הם מדגישים את יד ה' בדבר על ידי הפסוק "רבבה כצמח השדה נתתיך"), ואינם מזכירים את שמו של משה, כדי להדגיש את יד ה' שנמצאת בכל דבר שקורה. הדגש הוא שהכל נעשה 'לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ'. כל זאת כדי לבסס את המסר המרכזי של הערב, את המסקנה מסיפור יציאת מצרים: ה' הוא אלוקינו. הידיעה הזו ועצם מה שעשה הקב"ה עבורנו בהוציאו אותנו ממצרים מביאים לכך שלנו יש חובה לעבוד אותו. אנו עבדי ה'.

את המסר של החירות אני רוצה לסיים בדברים שכתב ויקטור פראנקל בספרו "הרופא והנפש". השאלה המשמעותית שלנו בחיים אינה מה אנו מקווים או מצפים לקבל מן החיים, הוא אומר, אלא מהי התשובה שאנחנו נותנים לחיים ולשאלות שהם מציגים בפנינו. "לשאול על משמעות החיים סתם זה חסר טעם... החיים עצמם הם המציגים את השאלה לאדם. הוא לא השואל אלא הנשאל, החייב להשיב תשובה לחיים וליטול אחריות לחייו. הקיום האחראי הוא התשובה לשאלות [שהחיים  מציגים בפנינו] והאדם בעצם קיומו מגשים את התשובות הללו" [דרך בחירותיו, תגובותיו ומעשיו!]

נדמה לי שאין חירות גדולה מזו.

02-9919070 / 052-3493113

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

www.bchiratova.com