Search

Login Form

Tehillim

Author: Hefzi Rublin, Iyyar 5765/June 2005

תהלים קל"ב

במזמור זה, הארוך יותר מכל שירי המעלות, מבקש הכותב: "זכור ה' לדוד את כל ענותו". בעוד אנו באים לנחש ע"פ רמזים בכתוב מיהו שכתב מזמור זה, עדים אנו בפסוק ו' למעבר מלשון יחיד ללשון רבים, המקשה עלינו את זיהוי הכותב. החל מאמצע פסוק י"א קיים שוב מעבר ממילים שאולי נאמרו עדיין ע"י אומרי הפסוקים הקודמים ל"ציטוט" מפי ה'. מי, אם כן, אומר את המזמור הזה? נגיע לכך בהמשך.

בהקשר לכך ניתן להבחין בתופעה מעניינת המופיעה במזמור: תופעה של "צמדים": מילים רבות במזמור חוזרות על עצמן פעמיים. אחת הסיבות לכך היא חילופי הדוברים:

קודם מופיעה שבועה של דוד לה' ואח"כ שבועה של ה' לדוד. ("נשבע" בפס' ב' ו"נשבע" בפס' י"א). כנגד הבקשה "כהניך ילבשו צדק" באה ההבטחה "כהניה אלביש ישע". כנגד "וחסידיך ירננו" באה ההבטחה "וחסידיה רנן ירננו". כנגד "אל תשב פני משיחך" – "ערכתי נר למשיחי", וכנגד "קומה ה' למנוחתך" – "זאת מנוחתי עדי עד".

לעומת זאת ישנם צמדים אשר מופיעים פעמיים בדברי אותו דובר עצמו: בחלק של הבקשה מופיעים "משכנות" ו"אביר יעקב" פעמיים, וזאת מפני שחלק זה מדגיש את הרצון להגעת ה' למשכן הקבע. בתשובת ה' ישנם שלושה צמדים המדגישים את עיקר הענין מצד ה':

1. "לכסא לך" מציין הבטחת ה' לדוד שהמלכות תשאר בידי זרעו לעולם.

2. ציון היא מקום המושב שה' אוה לו.

3. שני דברים הובטחו לעדי עד והם: ירושלים כמקום מושבו של ה' לעולם ומלכות מזרע דוד לעולם. שני דברים אלה הינם עיקרו של הפרק.

מזמור זה מזכיר את שיחת דוד עם נתן הנביא בשמ"ב פרק ז': "ויהי כי ישב המלך בביתו... ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה... ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד... אני לקחתיך מן הנוה... ושמתי מקום לעמי לישראל... כי ימלאו ימיך... והקימותי את זרעך אחריך... הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם... ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם"...

המלה "בית" נאמרת גם על בית ה' וגם על בית דוד, אבל באופן מעניין – בית ה' הוא דווקא בית פיסי של ממש ובית דוד הוא שושלת, ממלכה.

במזמור נאמרים אם כן דברים שיש בהם נימה אישית, אך יש בו גם לשון רבים. מי אם כן אומר את המזמור הזה?

פירוש דעת מקרא מציע שהדברים נאמרים מפי החוגגים נושאי ארון ה' לירושלים אל המקום אשר מצא דוד: הנה שמענו את שבועתו באפרתה, שהיא בית לחם, עיר הולדת דוד, סופר לנו עליה בשדי יער, שהיא קרית יערים, שם היה ארון ה' מאז שהחזירוהו פלשתים ועד שהעלהו דוד משם. מי כתב את המזמור על מנת שייאמר בפי החוגגים האלה? – יש שמציעים שדוד כתב זאת עבורם. פירוש אחר אומר שהמזמור נאמר ע"י החוגגים נושאי הארון לבית המקדש בימי שלמה, וגם כאן יתכן שדוד כתב זאת עבור הדורות הבאים. אם נסתכל בדה"ב ו', מא-מב נראה דברים שאמר שלמה בתפילתו בסיום בנין הבית: "ועתה קומה ה' אלקים לנוחך אתה וארון עזך, כהניך ה' אלקים ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב. ה' אלקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך". הדמיון הרב בין הדברים מחזק פירוש הטוען ששלמה כתב מזמור זה. טענה זו מתחזקת גם לאור העובדה שדוד מוזכר בגוף שלישי: "זכור ה' לדוד את כל ענותו" ו"נשבע ה' לדוד אמת".

מהי הענות הזו של דוד שבה פותח המזמור? במה התענה כל כך?

בשאלה זו ברצוני ללכת בעקבות מאמרו של הרב יואל בן נון – "ירושלים או דוד – מי חשוב יותר"?

אמנם, בדברים רבים התענה דוד. ידועה, למשל, מסכת בריחותיו מפני שאול, אולם הפסוקים אומרים "זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה'... אם אבוא באהל ביתי... אם אתן שנת לעיני... עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". דוד היה מחובר מאד עם ירושלים.

אם נעקוב אחר ירושלים מאז אזכורה בתורה נראה שהיא נזכרת בהקשר למלכיצדק מלך שלם, העקידה בהר המוריה והדרישה להביא עולותינו למקום אשר יבחר ה': "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה).

איזהו המקום אשר יבחר ה'? ירושלים, כמובן. מדוע, אם כן, אומר שלמה בתפילתו אחרי סיום בניין בית המקדש: "ברוך ה' אלקי ישראל אשר דבר בפיו את דויד אבי, ובידיו מלא לאמר. מן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם, ולא בחרתי באיש להיות נגיד על עמי ישראל" (דה"ב ו', ד-ה)?

בספר יהושע מסופר שירושלים נמצאת בנחלת יהודה "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם" וגו'. ירושלים נזכרת גם בנחלת בנימין, וגם עליהם כתוב (שופטים א') "ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין" וגו'.

בתקופת השופטים מסופר על האיש שהלך יחד עם פילגשו ונערו, ובערב הגיעו "עד נכח יבוס היא ירושלים". הנער הציע לסור ללון ב"עיר היבוסי הזאת" והאיש סרב לסור "אל עיר נכרי" (שופטים י"ט).

בשמ"א י"ט מסופר שדוד בבריחתו מפני שאול הגיע אל שמואל: "ודוד ברח... וילך הוא ושמואל וישבו בניות. ויגד לשאול לאמר הנה דוד בניות ברמה". (קרי: ניות. כתיב: נוית). מסתבר שפסוק זה קשור גם הוא לירושלים.

שואלים בגמרא (זבחים נ"ד, ע"ב): "... דרש רבא: מאי דכתיב וילך דוד ושמואל וישבו בנוית ברמה? וכי מה עניין נוית אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (= ביהמ"ק). אמרו: כתוב "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל... לא היו יודעים מקומו היכן"...

לא ידעו היכן מקום הבחירה, לא רק היכן מקומו של המקדש בירושלים, אלא לא ידעו שהוא אמור להיות בירושלים. לא נאמר שהמקום אשר יבחר ה' הוא בירושלים. עוד לא היה מקובל שהר המוריה נמצא בירושלים כמו שקיבלו אח"כ. אספו רמז אחרי רמז כדי למצוא. כתוב "ועלית" ולכן מסיקים שזה במקום הכי גבוה, אבל היכן נמצא מקום זה בארץ? "הביאו ספר יהושע". מצאו שם (לפי תיאורי "ועלה הגבול") שהאזור הכי גבוה הוא בעין עיטם. "סברו לבנותו בעין עיטם", אולם אז הגיעו למסקנה שבבנימין כתוב "ובין כתפיו שכן" – משמע: ביהמ"ק אינו במקום הכי גבוה ממש, אלא קצת יותר נמוך. ועוד אמרו: כתוב שהסנהדרין מקומה ביהודה ("ומחוקק מבין רגליו") ושכינה בחלקו של בנימין ("ובין כתפיו שכן") – משמע שהמקום הנכון הוא בגבול שבין יהודה לבנימין. כך, אם כן, אספו רמז אחר רמז כדי למצוא את המקום. צריך לדרוש אותו כדי למצוא אותו: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

האם אז, בישיבה הזאת עם שמואל, נגלה לדוד המקום?

לא לגמרי, כי צריך היה לקבל על כך אישור מלמעלה. לאחר שעצר ה' את המלאך המשחית מעל גורן ארנן (ארונה) היבוסי - זבח דוד לה' וה' ענה לו באש על המזבח. אז הבין דוד: "זה הוא בית ה' האלקים, וזה מזבח לעולה לישראל" (דה"א כ"א. הסיפור המקביל: שמ"ב כ"ד). בהבנתו את חשיבות המקום הוא כובש את יבוס, וכשבא שלמה לבנות את ביהמ"ק הוא בונה "בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" (דה"ב ג', א).

איך זה שעד דוד לא חיפשו את המקום אשר יבחר ה'?

התשובה לכך היא שטבע הדבר היה להתגלות בזמן הנכון. עד אז היה חשש שהשבטים יריבו על הזכות שהמקום הנבחר יהיה בחלקם, ושהעמים ילחמו על מקום כל כך חשוב. לא במקרה לא הצליחו לכבוש את המקום הזה קודם (וגם לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת, הרי לא היה ידוע שיש משהו מיוחד במקום). רק בזמן הנכון התאפשר לדוד לגלות את מקום המקדש ולכבוש את יבוס. כך דרכה של הגאולה: שלביה באים מכיוונים לא צפויים, כל דבר בא בזמן שהקב"ה רואה לנכון.

בזמן שדוד התחיל למלוך בחברון הוא מלך רק על שבט יהודה במשך שבע וחצי שנים (שמ"ב ב', י-יא). כשהתחיל למלוך בירושלים – מלך על כל ישראל ויהודה, עוד 33 שנים (שמ"ב ה'). ירושלים היתה עיר מאחדת! וזה לא היה כל כך פשוט. בימי מרד אבשלום אפשר היה לראות שהיו מגמות של פילוג, וכשדוד שמע שאבשלום רוצה לכבוש את ירושלים הוא בחר לוותר ולא להלחם ולצאת מהעיר בלי ארון ה', שהוא מקור הסמכות, שיישאר למעשה בידי אבשלום, אבל דוד אמר "אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אותו ואת נוהו" (שמ"ב ט"ו, כה). זה מה שאנו רואים במזמור קל"ב: דוד חיפש מקום קבע, מקום מנוחה לה'. בויתורו זכה שה' החזיר אותו אל העיר, ודוד וירושלים קשורים זה בזה לגמרי לעולם.

קודם התחלנו לראות את דברי שלמה, המביא את דבר ה': "מן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם, ולא בחרתי באיש להיות על עמי ישראל". המשך הפסוק הוא: "ואבחר בירושלים להיות שמי שם, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל".

ראב"ע אומר שהמשורר בחר בכינוי "אביר יעקב" לה' מפני שיעקב נדר נדר והשלים נדרו במקום שאמר "יהיה בית האלקים".

הרב דוד גרינברגר, בספרו "שדי דוד", מפתח עניין זה. הוא מצביע על קווי דמיון בין יעקב לדוד בנושא של ביהמ"ק:

1. לשניהם מתגלה המקום באקראי. לדוד – בסיפור על גורן ארונה היבוסי, ליעקב "אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח יב-כב).

2. שניהם קראו למקום בית אלקים: יעקב – "והאבן הזאת... יהיה בית אלקים". דוד – "זה הוא בית ה' האלקים" (בסיפור הנ"ל, בדה"א כ"א).

3. יעקב נדר נדר "לאמר אם יהיה אלקים עמדי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים" (שם), ודוד נדר נדר, כפי שרואים במזמור קל"ב.

4. שניהם קיימו את נדריהם, לשניהם הובטח על נצחיות הזרע ועוד.

המפתח להצלחה של ירושלים, אומר עוד דוד גרינברגר, נמצא בחילוף המילים שבין הבקשה להבטחה: הבקשה היתה "כהניך ילבשו צדק" ומה שניתן היה "כהניה אלביש ישע" (ו"אויביו אלביש בשת"), כי עשיית הצדק היא המפתח להצלחה ולישועה.