Search

Login Form

Kuzari Essay 3

Author: Hefzi Rublin, Elul 5770/August 2010

ספר הכוזרי מאמר שלישי

נד) אמר הכוזרי: ואני חשבתי כי אנשי בית שני שכחו את התורה, שכן לא ידעו את מצות הסוכה, למשל, עד שמצאוה כתובה; וכן לא ידעו את מצות "לא יבא עמוני ומואבי" – כי בשתי אלה נאמר "וימצאו כתוב", דברים המראים על שכחת התורה.

אז מה אם אנשי בית שני שכחו את התורה? מה מנסה הכוזרי לומר?

דבריו הם המשך ותגובה למה שאמר החבר בפיסקה הקודמת:

אין לקרֹב אפוא אל האלוה ית' כי אם על ידי מצות האלוה ית', ואין מבוא לידיעת מצוות האלוה כי אם בדרך הנבואה, לא על ידי הקש ולא על ידי סברה כי בינינו לבין המצוות ההן אין קשר כי אם על ידי הקבלה האמתית. והנה האנשים אשר מסרו לנו בקבלה את המצוות ההן לא יחידים היו כי אם קהל רב כולם חכמים גדולים אשר קבלו מן הנביאים, ובהעדר הנבואה קבלו מנושאי התורה הכהנים והלוים ושבעים זקנים, ומימי משה לא הופסקה הקבלה בישראל מעולם :

החבר אומר שללא הקבלה לא היינו מבינים את המצוות הכתובות בתורה בדרך הנכונה ולא היינו יודעים כיצד לקיימן. (הקראים מפרשים מה שכתוב על ידי סברתם הם. אין להם סמכות רבנית). החבר מדגיש את הקבלה שיש ביהדות מדור לדור מפי בעלי סמכא כגורם שמאשר את נכונות המצוות.

לכך עונה הכוזרי: "ואני חשבתי שהיתה תקופה שהקבלה נקטעה. אם היתה תקופה ששכחו את התורה איך אפשר לוודא שהתורה שבע"פ הועברה כראוי, שהרי כאן מדובר בדברים שבע"פ שאפילו אין להם תיעוד ועוד יותר קשה לזכור אותם. הנה, אני מראה לך קטעים בתנ"ך המעידים שלא נשמר רצף. ואם לא נשמר רצף הרי שנוצר פגם בהעברת הקבלה וכבר אי אפשר לסמוך על כך שהדברים המשיכו לעבור בדרכם הנכונה".

המקורות מהם לקח הכוזרי את דבריו:

נחמיה פרק ח':

א וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא בוֹ...

ז וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה, וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה; וְהָעָם עַל עָמְדָם. ח וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא...

יג וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. יד וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. טו וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

טז וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. יז וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹאעָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. יח וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.

נחמיה פרק י"ג

א בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד-עוֹלָם. ב כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם; וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. ג וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל.

הכוזרי מביא, אם כן, הוכחה מהתנ"ך שאכן שכחו את התורה.

האם מישהי רוצה להגיב על מה שקראנו או לענות לכוזרי?

* כתוב שהיו אנשים ש"הבינו אותם לתורה". ברור, אם כן, שגם אם היו אנשים שלא היו בקיאים, היו מספיק אנשים שכן היו בקיאים.

* האם יתכן שלאחר שלמדו תורה [ולא רק קראו אותה] לא ידעו על מצוות סוכה? האם יתכן ש"וימצאו כתוב" בא לתאר הפתעה – הרי ההתכנסות היתה באחד לחודש תשרי, ועזרא והמבינים כיוונו לקרוא בדיוק את הדברים האלה?!

* ועוד – איך ידע הכותב לומר שלא עשו כן מימי יהושע אלמלא היתה בידו מסורת?

ההסבר לכך שלא עשו כן מימי יהושע בן נון הוא שמימי יהושע לא עשו סוכות לציבור ברחוב, ברוב עם, כמו שעשו עכשיו, אלא כל אחד עשה בביתו.

מה עונה החבר?

נה) אמר החבר : לפי זה הרי אנחנו היום חכמים מהם ויודעים יותר מהם ויכולים אנו להתפאר כי שומרים אנו בזכרוננו את כל התורה. (המשפט הזה לא ברור לי. הוא אומר כביכול שהיום [בימיהם] יודעים את התורה טוב יותר ממה שידעו אנשי בית שני, שהם נמצאים בתקופה שבה יש יותר בקיאות, אך נראה שכל העניין הוא שאם היתה תקופה ששכחו את התורה יתכן שיש דברים שאבדו ואינם ידועים יותר בדורות שאחר כך. מה שכן ברור, החבר לא עונה על כל שאלה של הכוזרי בתשובה, אלא משתמש באמצעים רטוריים שונים. לפעמים הוא מעלה בתגובה לאמירה או שאלה כלשהי שאלה משלו, שנועדה להביא את הכוזרי לחשיבה ולהסקת המסקנה הבלתי נמנעת בעצמו).

נו) אמר הכוזרי: כן אני אומר.

נז) אמר החבר: ועם זאת, אילו נצטוינו היום להקריב קרבן, כלום היינו יודעים איך לשחטו ולאיזה צד, ואיך לנהוג בקִבול דמו והֶפשטו ונתוחו, וכיצד עלינו להקריבו, ואיך נזרוק את הדם, ומה מנחתו ונסכו, ומה שירות תושרנה עליו, ומה החובות בהן מתחיבים הכהנים, כגון קדושה וטהרה, ומשיחה ולבישה, וכל ההכנות הדרושות, ואיך יאכלו את הקדשים, מתי ואיפה, ודברים רבים רבים מלבד אלה אשר אם נאמר לספרם יארך הספור מאד.

נח) אמר הכוזרי: כל זה לא נוכל לדעת אם לא מפי כהן או נביא.

נט) אמר החבר: הלא תראה איך בנו אנשי בית שני את המזבח שנים לפני שעזרם האלוה ית' לבנות את הבית (עזרא ג'), ואחרי זה את החומה. הסובר אתה כי על המזבח ההוא הקריבו קרבנות בלא כל סדר ככל אשר נזדמן להם?

החבר ממשיך את הרעיון: מכיוון שהם ידעו איך להקריב קרבנות, הרי ודאי שהיתה להם ידיעה גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבע"פ. – גם על המצווה וגם על דקדוקיה.

דבריו מחוזקים ע"פ הנאמר במסכת זבחים:

זבחים ס"ב: אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחר שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. (ואלו הם כמובן חגי, זכריה ומלאכי).

מהי התורה שהכוזרי שואל אם לא היתה תקופה ששכחו אותה?

מכיוון שהוא מביא דוגמאות מספרי עזרא ונחמיה, שבהן מדובר על ספר התורה שבכתב, זה מבלבל לחשוב שמדובר בתורה שבכתב. אך מצד שני התהיה שלו היא האם לא נוצר נתק בשרשרת הקבלה מדור לדור. זו חייבת להיות תורה שבע"פ. התורה שבכתב לא מספקת לנו את ההסבר לכל המצוות. לולא התורה שבע"פ לא היינו יודעים איך לקיים את המצוות. בכללן גם מצוות סוכה, שעל קיומה מסופר בספר עזרא – אי אפשר לדעת איך לקיימה ללא התורה שבע"פ. זאת אומרת, הכוזרי מדבר על "וימצאו כתוב" כמילים שמעידות ששכחו את התורה שבכתב, אך קיום המצוות הוא התורה שבע"פ. אם חוששים לנתק הקבלה לא יתכן שמדברים רק על התורה שבכתב. לכן, כמו שאמרנו, השאלה היא: אם היתה תקופה ששכחו את התורה שבכתב איך לא היו שוכחים תורה שעוברת בע"פ.

[הרב שרקי אומר במאמרו על התורה שבעל פה שאין נכון לומר שהיא פירוש התורה שבכתב. יש לה זכות קיום מצד עצמה גם ללא התורה שבכתב. למעשה התורה שבעל פה הייתה קיימת גם אילו לא הייתה תורה שבכתב. איך ידעו ישראל לקיים את מצוות ציצית, למשל, אם לא על פי מה ששמעו ממשה, ולא ע"פ מה שכתוב בתורה?! התורה שבכתב מאפשרת לחז"ל לדרוש את טעם המצוות. הרב שרקי אומר גם שהיא ניתנה לנו עבור ההיסטוריה שלנו ועבור אומות העולם. (עוד מדברי הרב שרקי: רבים אומרים ש"דאורייתא" זה מה שכתוב בתורה, ו"דרבנן" זה כל מה שלא נכתב בתורה. הסבר זה אינו נכון. ניתן למצוא מצוות דאורייתא שאינן כתובות בתורה, ומצד שני ניתן למצוא מצוות דרבנן שכן מופיעות בתורה... מצוות דאורייתא הן מצוות שנאמרו מפי הגבורה. מצוות דרבנן הן מצוות שחודשו מכח הגבורה שבאומה].

ס) אמר הכוזרי: לא תתכן עולה "אשֵה ריח ניחוח", מצוה שאין האדם מגיע אליה בהכרעה שכלית, אם לא הושלמו כל פרטיה על פי רצון האלוה ית' ובמצוותו. גדולה מזאת, בני הדור ההוא הלא ידעו את מצוות יום הכפורים ומצוות אחרות, דברים שהם למעלה ממצוות סוכה – ובכל אלה חכמה נפלאה שאין ללמדה כי אם מפי מורה מומחה.

הכוזרי עצמו השתכנע וממשיך את העניין: יש מצוות שאינן מצוות שאדם מגיע אליהן לפי השכל, וללא קבלה מחכמים המתאימים לכך אי אפשר היה לדעת אותן ואת פרטי קיומן. יוצא שלפי הפסוקים יכול להיראות שאנשים לא ידעו על מצוות סוכה, אך עובדה שידעו מצוות אחרות שאין דרך אחרת לדעת אותן אם לא מפי קבלה מדור לדור, אלא שההתרגשות היתה סביב הדרך המיוחדת של קיום מצוות הסוכה בציבור.

האם זה נכון או שזה סתם פירוש נוח להגיד שאין מצב שלא חגגו סוכות כל התקופה הזאת, אלא ההתרגשות היתה סביב הדרך המיוחדת של קיום מצוות הסוכה בציבור?

נראה שזה מוכרח להיות נכון, מפני שמדובר על תקופה ארוכה מאד (בין יהושע לעזרא), שבה היו צדיקים רבים כדוד, חזקיהו, יאשיהו ועוד, ונביאים רבים שהעבירו את התורה מדור לדור, ולא יתכן שלא חגגו את סוכות במאות השנים שבין יהושע לעזרא, שבהם חיו כל הצדיקים וכל הנביאים מעבירי שלשלת התורה האלה.

בנוסף לכך – אם הדבר לא היה ידוע לאנשים רבים שיש את המצווה הזאת ויש לה כללים, ומקובל עליהם שיש אנשים ששמרו את התורה ויודעים את הדברים, הם לא היו מקבלים את דברי עזרא ונחמיה, אלא היו פוטרים זאת כהמצאה.

בספר של הרב מרדכי דוד נויגרשל הוא מדמה זאת לדורות הקרובים אלינו. היו הרבה אנשים שהם כבר דור שני, שלישי ויותר לאנשים שלא קיימו את התורה, והרבה דברים לא ידועים להם, אולם יש אנשים ששמרו את התורה ויודעים להמשיך אותה. גם אז, כשהיו בגלות בבל, לא הקריבו קרבנות, אך כשבאו לחדש מצוות קרבנות על כל פרטיה היה להם ממי לקבל את הפרטים. זאת אומרת שהקבלה, כמו שאמר החבר, לא הופסקה.

סא) אמר החבר: ואדם היודע דקדוקי תורה אלה, היתכן כי לא ידע איך לעשות את הסוכה או כי תעלם ממנו מצוות "לא יבא עמוני"?

כאמור, ייחודו של החבר הוא לא רק בתוכן דבריו ובבקיאותו, אלא גם בדרך שבה הוא מעביר

את הדברים. החבר יכול להגיד: "ואדם היודע דקדוקי תורה אלה – ברור שהוא יודע גם את פרטי מצוות הסוכה ודברים אחרים", אך הוא אומר זאת בסימן שאלה, כך שזה מספק הזדמנות לכוזרי להגיע למסקנות הגיוניות משלו.

סב) אמר הכוזרי: ומה יש לי אפוא לאמר בנוגע לפסוק "וימצאו כתוב בתורה"?

הכוזרי מקבל אך שואל, אם כן, אז מה משמעות של "וימצאו כתוב בתורה"? אם כתוב "וימצאו" נראה שהיה זה גילוי. דבר מה חדש שלא ידעו עליו קודם.

מה ניתן לומר על כך? איך עוד היינו מסבירים את המילים "וימצאו כתוב בתורה"?

(מישהי הציעה: היו אנשים שהיו בקיאים ועבורם זה לא היה גילוי, אך עבור אנשים רבים זה כן היה גילוי).

מה אומר החבר?

סג) אמר החבר: האמת הברורה היא זאת: כותב דברי הימים שבמקרא עניין לו לא בנסתרות כי אם בנגלות המפורסמות. בדברו על יהושע, למשל, אין הוא מזכיר דבר על החכמה אשר קבל יהושע מן האלוה ית' וממשה ע"ה – מזכיר הוא רק יום עמוד מי הירדן לפניו, ויום עמוד השמש לפי דברו, ויום המילה אשר מל יהושע את כל הנולדים במדבר, כי כל אלה מפורסמים היו אצל ההמון.

וכן בסַפרו סיפורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה אין הוא מזכיר חכמתם ואף לא מעשים שעשו לפי התורה. בסיפורי שלמה מזכיר הוא, למשל, רק את סעודותיו הגדולות ואת רב עשרו, ואשר לפלאי חכמתו אין הוא מזכיר כי אם עניין "אז תבאנה שתים נשים זונות", כי דבר זה היה במעמד עם רב, ואילו חכמתו שנתגלתה במעמד מלכת שבא ואחרים לא הזכיר, כי כוונת המחבר היתה לדבר רק על מה שהיה ידוע בהמון, או שהיה לכולם עניין לענות בו, אולם הסיפורים המיוחדים אשר היה בהם עניין רק ליחידים אבדו לנו כולם, חוץ ממעטים שבהם, כשם שנשתמרו לנו רק אותן המליצות הצחות שבנבואה אשר נעמו מאד לבני אדם ללמדן על פה בגלל תכנן הנעלה ושגב לשונן.

וכן לא נכתבו מספורי עזרא ונחמיה ע"ה רק דברים שהיו מפורסמים בהמון. והנה יום עשית הסוכות מפורסם היה, כי ביום ההוא קמו האנשים ועלו אל ההרים ללקט עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים; אם כן מה שנאמר "וימצאו כתוב" פירושו שהמוני העם בשמעם את הקריאה בתורה נזדרזו לעשות את הסוכות, ואילו היחידים לא נעלם מהם פרט מפרטי המצוות, ועל אחת כמה וכמה כלל מכלליהן, וכוונת המספר היתה להפליג בשבח היום ההוא, וכזאת היתה כוונת המחבר גם בציינו את היום בו נתגרשו העמוניות והמואביות, כי היה זה יום מעשה רב, יום בו נפרדו בני העם מן הנשים שהיו אמות ילדיהן, מעשה קשה ומכאיב עד מאד, ואין אני חושב כי יש אומה באומות אשר תשמע ככה למצות אלהיה חוץ מעם סגולה זה; ובגלל פרסום המעמד הזה נאמר "וימצאו כתוב", רצונו לומר בשעה שהקורא בתורה באזני עם הארץ הגיע לפסוק "לא יבא עמוני ומואבי" נתעורר העם ותהי חרדה גדולה ביום ההוא.

הנ"ך לא מזכיר כל דבר וכל פרט שהיה, אלא רק את הדברים המיוחדים והמפורסמים. לכן לא כתוב לנו שהם ידעו וקיימו, ולכן המילים "וימצאו כתוב" נראות לנו כאילו זה היה חדש להם, אך לא כך הדבר, אלא משמען שקריאת הדברים במעמד הזה עוררה את העם לעשייה בהיקף גדול. אני חושבת שזה קורה לנו הרבה פעמים, שאנו יודעים משהו, אך כשאנו קוראים או שומעים אותו שוב בזמן מסוים זה מעורר אותנו לפעולה. לדוגמא: לפני כמה שנים העבירה מישהי שיעור על תפילה. באותו זמן כבר היתה תקופה שלא התפללתי שחרית מאז שהילדים היו קטנים, אך השיעור שלה עורר אותי לחזור להתפלל שחרית. זה לא היה גילוי חדש בשבילי אך זה עורר לפעולה.

כאן המקום להסתכל: אם היה מקום לחשוב שאולי נשכחה התורה לתקופת מה ביציאתם לגלות בבל ותחילת ימי בית שני, ואם הוכיח החבר שהתורה לא נשכחה על ידי כולם ותמיד היו אנשים שהעבירו אותה הלאה – האם ברור לנו שגם לא היתה אף תקופה אחרת שבה לא נשמר הרצף?

מלכים ב' כ"ב

... ג וַיְהִי בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ בֶן מְשֻׁלָּם הַסֹּפֵר בֵּית יְהוָה לֵאמֹר. ד עֲלֵה אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְיַתֵּם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם. ה ויתנה (וְיִתְּנוּהוּ) עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בבית (בֵּית) יְהוָה; וְיִתְּנוּ אֹתוֹ לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה לְחַזֵּק, בֶּדֶק הַבָּיִת...

ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ... י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה...

פרק כ"ג

א וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ב וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהוָה. ג וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהוָה, לָלֶכֶת אַחַר יְהוָה וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְאֶת עֵדְו‍ֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה; וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית... כא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כב כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל; וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כג כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם.

רד"ק (למל"ב כ"ב, ח) אומר שבזמן מנשה, שמלך 55 שנה, נשתכחה התורה.

לפי הכתוב נראה שאכן כך, כי עובדה שמציאת הספר והקריאה בו גרמה למלך לקרוע את בגדיו, לאסוף את העם ולחדש את הברית בינם לבין ה'.

אז הרי לנו עוד תקופה שאולי נשכחה התורה.

מה ניתן לומר על כך?

1. ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן הגדול נמצא בשנת 18 ליאשיהו. לא נראה סביר שהיה זה ספר יחיד ושכל העם שכחו התורה, מפני שיאשיהו היה מלך צדיק, ולא יתכן שלא לימד את העם תורה במשך כל 18 השנים האלו.

2. לא סביר שהיה זה ספר תורה יחיד. רמב"ם אומר בהקדמה למשנה תורה: "כל התורה כתבה משה רבנו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד... והמצווה - שהיא פרוש התורה, לא כתבה אלא ציוה בה לזקנים וליהושע ולכל שאר ישראל".

3. הרעיון שמנשה השכיח תורה מישראל נראה שיכול להתקיים אולי במרבית העם, אך לא בכולו. בוודאי נשארו אנשים שלמדו תורה. אם היו בישראל אנשים שעשו זאת בימי גזרות היוונים, איך יתכן לומר שלא עשו זאת בזמן מלך מישראל?!

אלא שהספר שנמצא היה כנראה ספר מיוחד, ולכן נקרא ספר התורה בה"א הידיעה.

למה אם כן עוררה קריאת הספר תגובה כזו? חז"ל הסבירו שנמצא ספר התורה גלול על פרשת תוכחות, ותחילת הדף על עונש הגלות ("יולך ה' אותך ואת מלכך" וגו') ולכן עורר תגובה כזאת.

משמעות הכתוב על פסח שלא נעשה כמוהו מאז ימי השופטים דומה לזו שראינו קודם לכן (וכרונולוגית – מאוחר יותר): לא נעשה כפסח המיוחד הזה, ולא שלא נעשה פסח בכלל.

נחזור לשאלת המסורת – העברת הקבלה מדור לדור כמו שצריך:

עד עתה ענה החבר לכוזרי תשובה לגבי הדוגמא שהוא הביא מספר נחמיה בלבד. השאלה הכללית בעינה עומדת – אם יתכן ששכחו את התורה שבכתב, איך אפשר לסמוך על זכירת התורה שבעל פה כמו שצריך? מי אמר שדברים לא משתנים בהעברתם מדור לדור בהתאם למה שהשומע שמע, בהתאם למה שהבין ובהתאם לפרשנות שלו?

סד) אמר הכוזרי: רוצה הייתי כי תראה לי איך נולדה המסורת ומה מעיד על אמתותה.

סה) אמר החבר: ידוע כי הנבואה נמשכה עוד ארבעים שנה בימי בית שני בקרב הזקנים אשר זכו להארה מכח השכינה ששרתה בבית ראשון, כי הנבואה הנקנית נסתלקה עם הסתלק השכינה, ולא היתה מופיעה כי אם לעתים רחוקות, ורק אצל אנשים ממדרגת אברהם ומשה ע"ה, ואליהו והמשיח המקוה ודומיהם אשר הם בעצמם מעון לשכינה. (בגרסה שבספר של הרב נויגרשל ממשיך: "ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה").

בני דור שאנשים כאלה בקרבם זוכים להתגלות הנבואה בתוכם, ועם ישראל בשובו אל הבית עוד היו עמו חגי וזכריה ועזרא ועוד. לאחר ארבעים שנה קם קהל החכמים הידועים בשם אנשי כנסת הגדולה, ומספרם לא ימנה מרוב, והם אשר עלו עם זרובבל, קבלו מן הנביאים, כמו שאמרו חכמים "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".

הנבואה נמשכה באופן רצוף עד ארבעים שנה לתוך ימי בית שני. (לא היה נתק בין בית ראשון ובית שני), והם העבירו את ידיעת התורה לאנשי כנסת הגדולה, כמו שכתוב במסכת אבות א', א.

("חגי, וזכריה ועזרא ועוד": היו יותר נביאים ממה שאנו מכירים מהתנ"ך. גם בתקופה זו, כתוב בירושלמי [ברכות יז, ע"א]: "א"ר ירמיה: מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזו...")

אחריהם בא דורו של שמעון הצדיק כהן גדול, ואיתו בסיעתו תלמידים וחברים, ואחריו אנטיגונוס איש סוכו המפורסם, ומתלמידיו צדוק וביתוס אשר הניחו יסוד לכתות המינים (בגירסת הפירוש: "שהיו שורש לכופרים") שנקראו על שמם צדוקים וביתוסים.

אזכור הצדוקים והבייתוסים בא להראות שהקבלה היא אמת, שלא מסתירים את התופעות השליליות, אומרים דברים כמו שהיו. הדבר מלמד על הדיווח האובייקטיבי של מעבירי התורה, שדייקו בכל הפרטים, ולא רק בפרטים הנעימים לאוזן.

ואחריו יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה, ויוסף בן יוחנן וחבריהם. על הראשון נאמר "משמת יוסף בן יועזר בטלו האשכולות, שנאמר אין אשכול לאכול" וכו', כי לא נודע בו חטא מנעוריו עד יום מותו ז"ל.

"בטלו האשכולות" – הרמב"ם מסביר בפירוש המשניות שזהו כינוי לאנשים שכוללים מידות ומעלות וחכמות – איש שהכל בו. המשפט הזה שוב מראה שהם לא חששו להביא את סדר הדברים כפי שהיו, שכן כאן מדובר על ירידת הדורות – בשלב הזה "בטלו האשכולות", ולא ניסו להתאים את ההיסטוריה למה שנעים לאוזן.

כמו כן העובדה שידעו לספר על המיוחד שבכל חכם מראה עד כמה הם ידעו דברים לפרטיהם.

ואחריו יהושע בן פרחיה ,שענינו ידוע, וישו הנוצרי מתלמידיו היה. ונתאי הארבלי הוא בן דורו. ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. בימיו נולדה שיטת הקראים לרגל מה שארע לחכמים עם ינאי.

מה ידוע לנו על הקראות? מתי היא התחילה?

אנו יודעים שהקראות התחילה במאה ה- 8, אך כאן אומר ריה"ל כי היא התחילה בעקבות מקרה מאד מסוים.

מה היה המקרה הזה ומתי הוא אירע?

כי ינאי כהן היה, ונפל חשד על אמו כי חללה היא, ואחד מקהל החכמים רמז על כך באמרו "ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". אשר על כן יעצו רעים את ינאי לבעוט בחכמים להשפילם להגלותם ולהמיתם, אך הוא שאל את רעיו "אם אאבד את החכמים מי ילמדנו תורה?", ועל זה ענו לו: והרי תורה שבכתב איתנו, כל הרוצה ללמד יבוא וילמד, ואשר לתורה שבעל פה אל תשגח בה. וקבל מהם והגלה את החכמים, ובכללם שמעון בן שטח שהיה גיסו; אז ירדה הרבנות מטה לזמן מה, אולם כאשר בקשו לקיים את המצוות מתוך שיקול דעת לא עלתה בידם.

זה היה, אם כן, המקרה. [לפי הגמרא, יעץ לו זאת רֵע אחד מסוים]. ינאי המלך חי בסביבות המאה הראשונה לפנה"ס (103 לפנה"ס עד 76 לפנה"ס), בתקופת בית שני. ענן בן דוד, שהמציא את הקראות, חי במאה השמינית לס'. מדוע אומר ר' יהודה הלוי שהקראות התחילה בתקופת המלך ינאי?

ריה"ל סבור שחוסר היכולת ללמוד תורה שבע"פ לזמן מה בגלל הריגת החכמים בתקופת המלך ינאי, הביאה להסתמכות על התורה שבכתב בלבד באותה תקופה ולהתפתחות הקראות.

כמו כן יש קווי דמיון מסוימים בין הצדוקים (שבתקופת ינאי היו סכסוכים מרים בין הפרושים לבינם) לבין הקראים, ולכן ראו חכמים בקראים המשך של הצדוקים, אולם רב נטרונאי גאון ורב שרירא גאון ראו בהם חדשים מקרוב באו, במאה ה-8. (אין מחלוקת בנוגע לזמן הקרע בין היהודים הרבניים לבין הקראים, שהיה במאה ה-8 לס', אך יש שתי גרסאות בנוגע לרקע – אם התחיל מאות שנים לפני כן, או פרץ סמוך להופעת הקרע).

לענייננו האם גם במאה הראשונה לס' חוזר על עצמו סיפור של תקופה של שכחת התורה?

איך חזרו לקיים מצוות אחר כך? האם היו צריכים להמציא פרטים?

ממשיך החבר:

אז הושבו שמעון בן שטח ורוב תלמידיו מאלכסנדריה וחזרה המסורת לקדמותה.

[יהונתן אלכסנדר ("ינאי") - מלך וכהן גדול משושלת החשמונאים בין השנים 103 לפנה"ס עד 76 לפנה"ס בתקופת הבית השני. עסק רבות בכיבושים והרחיב מאוד את ממלכת החשמונאים, למרות שידע גם תבוסות.

בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי. מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו.

הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. גיסו, על פי המסורת, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. ינאי העדיף את עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד. בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כרודן לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשעבד במקדש את עבודת הכוהן הגדול. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכריים, ואף הפרושים, או לפחות הקנאים שבהם, לא בחלו בקריאה לעזרת השליט הסורי. בעקבות מחשבתו כי לבם של תלמידי החכמים אינו נוח מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה פסולה לכהונה) הוציא אותם ינאי להורג, שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, אחרים כמו רבי יהושע בן פרחיה ברחו למצרים ושבו רק אחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בהתערבות אחותו המלכה. בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו הסנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי - לקרבותיו באויבים מבחוץ.]

והנה הקראים, ששרשם יצא בימים ההם, הם אנשים שדחו תורה שבעל פה והתחכמו כנגדה בטענות מעין אלה שאתה מוצא את הקראים טוענים היום,

("ששרשם יצא בימים ההם" – לא הקראות עצמה, אלא המשכיות של הצדוקים). ויש להבדיל בינם ובין הצדוקים והביתוסים, האנשים שכפרו בעולם הבא, והם המינים שאנו מתפללים על אבדנם בתפילה.

אשר לישו וחבריו, הם המשעמדים שהצטרפו לכת הטובלים בירדן. ואילו הקראים הודו בשרשי התורה אך התחכמו בענפים ,ויתכן שהגיע מזה הפסד גם אל השרשים אבל רק מתוך חוסר ידיעה, לא בכוונה . (משועמדים הם המומרים לעבודה זרה, משומדים... רב האי גאון סבר שמקורו בלשון עמידה , לדעתו , כיוון שהמומר לנצרות היה עומד במים בשעת טבילתו . לדעת הכותב מהאקדמיה ללשון העברית, עמנואל מסטיי, אטימולוגיה זו איננה עומדת , והוא מציע השערה שהמלה באה מפירוש המלה 'עְמַד' בסורית שפירושה טבל, והמילה נתייחדה לְהטבלה לנצרות דווקא כבר בברית החדשה בסורית).

אחרי כן בא דורם של שמעיה ואבטליון, ומתלמידיהם היו הלל ושמאי. אשר להלל ידוע דבר היותו חכם ועניו ומזרע דוד, והוא האריך ימים עד מאה ועשרים שנה. אלפי תלמידים היו לו, ועל המובחרים שבהם אמרו "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה, ושלושים ראויים לעבר את השנים, ועשרים בינונים – גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד והלכות והגדות וכל מדות חכמים וכל מדות סופרים, וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה שלא למדו, ואמרו עליו שלא שח שיחת חולין מימיו, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא קדמו אדם לבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ודורש, ולא פתח אדם לתלמידיו אלא הוא, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ולא אמר "הגיע עת לעמוד מבית המדרש", וכן היה ר' אליעזר תלמידו נוהג אחריו...

אם אנו רוצים לסכם את דבריו בקטעים אלה במשפט אחד: החבר מדגיש שני דברים: שהקבלה עברה, ושהיא עברה על ידי חכמים גדולים, למדנים בקנה מידה גדול מאד, שאפשר לסמוך עליהם בהעברת הקבלה כמו שצריך.

עד כאן הקטע שלנו לשיעור הזה.

במאמר בשם "האם התורה נשכחה" באתר "הידברות" ראיתי בשם כותב שלא מצוין שמו:

חס ושלום שנשתכחה תורה בשום זמן מן הזמנים, לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, הקדוש ברוך הוא הבטיח אותנו על כך במאמרו (דברים לא כא): ''כי לא תשכח מפי זרעו'', שזוהי הבטחה קיימת לעולמי עד שלא יהיה מצב שהתורה תישכח לגמרי מבני ישראל. וכך אמר גם הנביא (ישעיהו פרק נט): ''וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם''.

המשך דבריו הוא כי בכל עת, גם בתקופות של אי ידיעת התורה על ידי הרבים, היו מי שהמשיכו את המסורת. (כולל היום).

השאלה שלנו התחילה עם שאלתו של הכוזרי אם לא היתה תקופה (או תקופות) ששכחו את התורה. אפשר לומר: שכחו – ודאי שלא. אך כאשר הכוזרי אומר בהמשך: רוצה הייתי כי תראה לי איך נולדה המסורת ומה מעיד על אמתותה הוא רוצה לוודא האם הקבלה עברה כמו שהיא מאז ועד היום?

הקראים טענו שלא יתכן שלא יפלו טעויות במסירת חומר כה רב, ושהמחלוקות הרבות בתורה שבע"פ מעידות אף הן על שיבושים במסירה, שהרי אם הכל עובר בדיוק כמו שצריך אין סיבה שיהיו מחלוקות.

לטענות האלה היה צורך להתייחס ברצינות. האם הדברים עברו מדור לדור בצורה מדויקת, בלי טעויות ובלי מתן פרשנויות אישיות?

זו למעשה תרומתה של הקראות ליהדות, שהיתה צריכה ללבן את שאלת מעמד התורה שבע"פ ומסירתה מדור לדור.

איך אפשר להגיב לטענה הזו של הקראים?

המחלוקות לא מעידות על שיבוש במסירה, אלא מתקיימות במקום שבו יש מצבים חדשים ותקנות חדשות. הרב שרקי מסביר שהתורה שבע"פ לא ניתנה בנקודת זמן אחת ועצרה אלא הולכת ומתפתחת, אך נשארת תמיד נאמנה למקור. כזהו הסיפור על משה שראה את רבי עקיבא יושב ודורש כתרי אותיות ולא הצליח להבין את הנאמר עד ששאל תלמיד אחד את רבי עקיבא מניין הוא יודע הלכה מסוימת וענה לו רבי עקיבא: זו הלכה למשה מסיני.

ממתי התחילו מחלוקות? כתוב על ימיהם של תלמידי הלל ושמאי שמאז רבו מחלוקות בישראל. מה היה לפני כן? מה היה בתחילה? בתחילה היתה הסנהדרין, שבה היו 71 אנשים החכמים ביותר והמוסמכים ביותר שפסקו את ההלכה המחייבת את כל ישראל:

אמר רבי יוסי: בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית... צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה, היה בא ושואלה בבי"ד שבעירו. אם שמעו אמרו לו, ואם לא... היו אלו ואלו מתכנסין לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל". (סנהדרין פ"ח, ע"ב)

איך פסקו הלכה בסנהדרין? גם מן ה"שמועה" – המסורת והקבלה, וגם משיקול הדעת וההכרעה על פי רוב דעות. כלומר כוחו של בית דין הגדול איננו רק בזה שחבריו "חכמים" יותר ושלהם מסורות טובות וענפות, שהם "שמעו" יותר, אלא בכוחו לקבוע גם בדברים שלא שמעו. אם היתה מחלוקת בהלכה חדשה, מייד עמדו למניין והכריעו בדבר על פי רוב קולות. לכן, כל שאלה שהגיעה לבית דין הגדול קיבלה תשובה פסוקה ונתקבלה בישראל כהלכה מחייבת לדורות ולא היו מחלוקות עד שמאוחר יותר רבו מחלוקות.

זאת אומרת: קודם לא היו מחלוקות בעם כי היו מי שפסקו הלכה מחייבת. אח"כ זה נהיה יותר בעייתי, אבל העובדה היא שגם אז המסורת, התורה שבע"פ, הדברים ש"שמעו" – לא תמיד היו דבר אחד שמוסכם על כולם. היו מצבים חדשים שהיה צריך לפסוק בהם משהו חדש, בהסתמך על מה ששמעו. הסנהדרין לא שינו דברים ידועים וברורים, אלא היה בסמכותם לפסוק פסיקה מחייבת לכל ישראל כשנוצרו מצבים חדשים שהעלו שאלות. מקרה ידוע כזה היה פסיקתו של בעז בעניין "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" – דבר שעד אז לא היה הפשט ולא נהגו כמוהו. דוגמא אחרת: הסנהדרין בתקופה מאוחרת יותר תיקנה קריאת מגילת אסתר בפורים.

כזו היא עצם המסורת בישראל, כך שהמחלוקות לא מעידות על שיבוש במסירה.

דברים שבוארו בתורה שבע"פ מתקיימים לאורך כל הדורות ללא כל מחלוקת, כגון הדוגמאות שמביא הרמב"ם: שאין חולק על הדרך לקיום מצוות תפילין לגבי איך תפילין נראות ומה עושים איתן וכו'. כנ"ל פרטי מצוות סוכה, "פרי עץ הדר" שהוא אתרוג, "עין תחת עין" שהוא כסף, ועוד רבים מאד. יחד עם זה השנים והזמנים הולידו מצבים חדשים שהולידו פסיקות חדשות, שהפכו לתורה מפני שאנו מחויבים לשמוע לחכמים.

גם היום אנו עדים לפסיקת הלכה שהיא לא פסיקה עצמית על פי השכל האישי של כל רב פוסק, אלא הרבנים מסתמכים בפסיקתם על המוקדם להם. רעיון הקבלה במסורת ורעיון החידוש אינם סותרים זה את זה אלא מתקיימים זה עם זה מאז משה ועד היום. (משה נתקל במצב של טמאים לנפש בפסח, למשל, והיה צריך לשאול מה לעשות. משה שאל ישירות את ה', ובדורות הבאים הדברים המשיכו לעבוד מדור לדור, ופסקו בכוחות עצמם על פי הכללים שכבר קיימים, על פי הידע והחכמה הרבה שרכשו, ועל פי רוב חכמים).

מהי ה"מסורת" שאנו מדברים עליה, אם כן? המסורת היא שילוב של מה שעבר בקבלה מדורו של משה ושל החידושים שנתחדשו, שהפכו לתורה עצמה.

נוכל לסכם ולומר: הקבלה לא נקטעה. אי אפשר לצפות שהקבלה היא בדיוק כמו שניתן למשה בסיני כי היא מתפתחת, וכאמור במדרש: משה עצמו לא הבין את פסיקותיו של רבי עקיבא ע"פ דרישת כתרי אותיות אך נאמר לו שזו הלכה למשה מסיני. אולם בכל תקופה, גם בתקופות בעייתיות, היו חכמים שהמשיכו להעביר את הקבלה.

העברת המסורת נמסרה לאנשים מיוחדים, אנשים שמקדישים עצמם ללימוד, שהם מיושבי בית המדרש ועוסקים בזה מדי יום ביומו, ועליהם אפשר לסמוך שהמסורת עברה כראוי.

זוהי נקודה חשובה ביהדות שהמסורת עוברת על ידי חכמים הראויים לכך, ואת זה מדגיש החבר.

ומה קורה היום? האם חכמים בדרגה כזו גבוהה ממשיכים להעביר את המסורת? האם היום יש מי שיודעים את מסורת הדברים גם בנושאים שלא קיימים מזמן? אם יבנה בית המקדש השלישי בקרוב – האם יש מי שיודעים את דקדוקי המצוות הקשורות לכך? האם היום נכון לומר שאכן יש דברים שאבדו?

הדברים המעשיים שאינם קשורים למקדש לא נפסקו. אנו יודעים מדור לדור מהן תפילין, איך הן נראות, איך עושים אותן, איך מקיימים את המצווה; מהו "פרי עץ הדר" וכו'. לגבי דברים השייכים למקדש אין לנו את כל הפרטים, אולם אנו לא צריכים לדאוג. הרמב"ם אומר (בהל' מלכים י"א, א):

"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש , ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה ." בבוא הזמן יגיד לנו המשיח את כל מה שצריך לדעת.

העברת המסורת ע"פ הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה

"כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה '. תורה - זו תורה שבכתב. והמצווה - זו פירושה. וצוונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצווה זו היא הנקראת תורה שבעל פה " . (אך יש לומר כי התורה שבע"פ אינה רק פירוש התורה שבכתב, אלא היא התורה עצמה המדריכה אותנו בקיום המצוות).

כל התורה כתבה משה רבנו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד... והמצווה - שהיא פרוש התורה, לא כתבה אלא ציוה בה לזקנים וליהושע ולכל שאר ישראל".

אחרי אנשי כנסת הגדולה נמסרה התורה שבע"פ מדור לדור במשך 17 דורות של "תנאים" (עד שכתבה רבי יהודה הנשיא כי חזה נסיבות שיובילו לשחכה ולאובדן ולכן היה חשוב לכתוב)

(יג) וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלוש עשרה מידות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש.

(כא) נמצא מרב אשי (שהחל בעריכת התלמוד הבבלי) עד משה רבינו עליו השלום ארבעים איש ואלו הם: #1# רב אשי #2# מרבא, #3# מרבה, #4# מרב הונא, #5# מרבי יוחנן ורב ושמואל, #6# מרבינו הקדוש, #7# מרבן שמעון אביו, #8# מרבן גמליאל אביו, #9# מרבן שמעון אביו, #10# מרבן גמליאל אביו, #11# מרבן שמעון אביו, #12# מהלל אביו ושמאי, #13# משמעיה ואבטליון, #14# מיהודה ושמעון, #15# מיהושע ונתאי, #16# מיוסף ויוסף, #17# מאנטיגנס, #18# משמעון הצדיק, #19# מעזרא, #20# מברוך, #21# מירמיה, #22# מצפניה, #23# מחבקוק, #24# מנחום, #25# מיואל, #26# ממיכה, #27# מישעיה, #28# מעמוס, #29# מהושע, #30# מזכריה, #31# מיהוידע, #32# מאלישע, #33# מאליהו, #34# מאחיה, #35# מדוד, #36# משמואל, #37# מעֵלי, #38# מפנחס, #39# מיהושע, #40# ממשה רבנו רבן של כל הנביאים, מעִם יי אלהי ישראל.

כב) כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות: מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלֻיות, ומהם מסנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם.

כד) וענין שני התלמודין הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור התלמוד. ומשני התלמודין, ומן התוספתא, ומספרא ומספרי ומן התוספתות – מכולם יתבאר האסור והמותר, והטמא והטהור, החייב והפטור, והכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני.

(כה) גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו ממשה בפירוש "ושמרתם את משמרתי" #ויקרא יח ל#, שאמר: עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו, או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר #דברים יז יא#: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

(כו) וכן משפטים ודינין פֶּלִאים שלא קבלו אותן ממשה, ודנו בהן בית דין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותן הזקנים וגמרו שהדין כך הוא – הכל חִבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו.

(התחלת המציאות של היום):

(כט) ואחר בית דין של רב אשי, שחובר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם.

(ל) אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.

(לא) וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.

(לב) לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת. ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגָזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם לִמד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון.

(לג) ודברים הללו בדינים וגזֵרות, ותקנות ומנהגות, שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי – חייבין כל ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזֵרותם וללכת בתקנותם.

(לד) הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד – הסכימו עליהם כל ישראל. ואותן החכמים שהתקינו, או שגזרו, או שהנהיגו, או שדנו דין, ולִמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה.

(לה) כל החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד ובנו בו, ויצא להם שם בחכמתם, הם הנקראים "גאונים". וכל אֵלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל, ובארץ שנער, ובספרד ובצרפת, לִמדו דרך התלמוד, והוציאו לאור תעלומותיו, וביארו עניניו; לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל בשנער בעת שחובר התלמוד. אבל בשאר מקומות, וכן בשנער בימי הגאונים – אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדין אותו.

(לו) ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון שיהיה בימיהם, לפרש להם דברים קשים שבתלמוד. והם משיבים להם כפי חכמתם. ואותן השואלין מקבצין התשובות ועושין מהם ספרים להבין מהם.

(לז) גם חִברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורין לבאר התלמוד: מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים.

(לח) ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין האסור והמותר, והחייב והפטור, בדברים שהשעה צריכה להן, כדי שיהיו קרובין למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד. וזו היא מלאכת יי שעשו בה כל גאוני ישראל, מיום שחובר התלמוד ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן.

(לט) ובזמן הזה תקפו צרות יתירות ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחִברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים – נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי, וספרא וספרי והתוספתות, שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך. ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים, ושאר דיני התורה היאך היא.

(מ) ומפני זה נערתי חצני, אני משה ברבי מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אֵלו הספרים...