Search

Login Form

Endeavour or Faith

Author: Hefzi Rublin, Shevat 5774/January 2014

השתדלות ובטחון

הרב דסלר מדבר הרבה על הצורך להתרחק מהגשמיות ולהתקרב לרוחניות.

דוגמא אחת: "ונדרש מאתנו "והלכת בדרכיו". ואפילו במידת הקדושה עצמה נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כיצד יתכן לדרוש מאתנו, קרוצי חומר, שנקדש את עצמנו בקדושתו יתברך? אכן הביאור הוא שנדרש מהאדם שיהיה כפי יכולתו מסולק מן הגשמיות; היינו שמעשיו יהיו לשם שמים ולא לשם ענייניו הגשמיים האנוכיים; שיהא משפיע ולא מושפע, נותן ולא נוטל. זוהי הסתלקות הגשמיות לפי ערכנו" (מכתב מאליהו, עולם הגמול, גדר קדושים תהיו, כרך ד', עמ' 147).

הדבר מעלה שאלה, בין השאר, לגבי הזמן המוקדש לעיסוק לצרכי פרנסה לעומת הזמן המוקדש לנתינה ולעליה רוחנית.

דוגמא: באינטרנט, בבלוג בשם "רב צעיר", כתב מישהו:

חבר סיפר לי שהשתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בה למד. אחד הנושאים שדיברו עליהם היה חברה' מהשיעור שנשארו בישיבה לעומת אחרים שהלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו להשאר בישיבה אחרי שיעור ו' או ז' הינם היום אברכים שצריכים לפרנס את משפחתם. חלקם פונים לתחום החינוך, אך חלקם מגלים שאינם מוכשרים דים לעסוק בחינוך. לאחר מכן חלקם נרשמים ללימודי תואר במקצוע שיש בו סיכוי סביר למצוא עבודה, וזאת כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי שלוש-ארבע שנים של קושי כלכלי אמיתי והישענות על טוב ליבם של הוריהם הם מצליחים למצוא עבודה סבירה ולהצטרף לחבריהם שכבר עובדים כמה שנים טובות. חלקם כבר לא הולכים בשלב זה לאוניברסיטה ומתחילים לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות ולאחר כמה שנים מגלים שאין להם לא תורה ולא פרנסה.

הדיון היה בשאלה מה נכון לעשות.

הרב דסלר כותב במכתב מאליהו כרך ג' עמ' 338:
בדורנו זה נראה לנו כאלו שני עניינים סותרים לפנינו: א. ההכנה של הפרנסה. ב. ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה כלל, אך במחשבתנו יתראה לנו כאלו יש בזה סתירה. ואם גם כן, מה נדחה מפני מה? על זה באה התשובה: "אלא במי שממית עצמו עליה". זו היתה דרך אבותינו ואבות אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השנית בהיותה רק לצורך עולם חולף, עשאוה כעניין דרך אגב, כראוי לצורך דירת עראי.

 

 

הרב דסלר, כרך א', פרק בטחון והשתדלות:

כל הצורך להשתדלות בעניינים הגשמיים ע"פ מהלך הטבע בא מתולדת חטא אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזיעת אפך תאכל לחם"; והיינו, מפני שבחטאו ירד למדרגה גשמית כזו. אבל קודם החטא, כשהיה במדרגה רוחנית עליונה... היו כל צרכי גופו המזוכך באים אליו ממילא.  וכן מפורש הוא בילקוט (בראשית סי' כ"ב): "ויניחהו בגן עדן לעבדה", שמא תאמר מלאכה יש בגן עדן...? והלא כל האילנות נצמחין מאליהן?... והלא נהר יוצא מעדן להשקות?!... אלא "לעבדה ולשמרה": לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה.

... וכיון שכל עניין ההשתדלות אינו אלא עונש וקללה, ולא נתנה בו תורה שיעור, אם כן הלא טוב לאדם שיפחית לעצמו מן הקללה עד כמה שאפשר – כן אמרו הרבה מהגדולים.

כך אומר הרב דסלר, אך כבר פירשו חז"ל ופרשנים בכיוונים שונים; הרי אפשר בהחלט לומר שהקללה אינה העבודה עצמה אלא שהפרנסה לאו דווקא תהיה קלה ויהיה צורך להתאמץ עבורה, ויש שפירשו שמדובר בעבודת האדמה בלבד.

ממשיך הרב דסלר:

וזו לשונו (של הרמח"ל) מסילת ישרים פרק כ"א:   

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו'.  וכן אמרו (יומא ל"ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא.  

וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל, והגזירה היתה מתקיימת (גזירת קצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה), אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): "בזעת אפֶיך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל? (שהרי אם נגזר מראש אין לו צורך להתאמץ) תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה" (שצריך אדם להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו...

וכמה הוא הפחות שבהשתדלות אשר הוכרחנו לעשותו? – כך אמר רבינו זונדל מסאלאנט זצ"ל: הלא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לנסים גלויים, ועל כן אנו מחויבים לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזה סיבה (והרוצה לטעות שהוא דרך הטבע יבוא ויטעה); אם כן בזה נגמר השיעור, אם ע"י ההשתדלות, אף היותר קטנה, יהיה מקום לטועה לתלות בסבה טבעית.

אם כך, בשלב הזה ראינו שתי סיבות למה יש צורך באיזושהי מידה, גם אם קטנה, של השתדלות:

1. בגלל עונשו של אדם הראשון.   2. לפי רבינו זונדל מסאלאנט: כדי שנוכל לתלות את פרנסתנו באיזושהי סיבה טבעית, כי אנחנו לא ראויים לנסים גלויים.

סיבה נוספת (3) מביא הרב דסלר בדבריו על "העסק בדרך ארץ למה?" (כרך א'):

בספר “חכמה ומוסר” (א') מבאר ר' שמחה זיסל מקלם שסיבת חיוב ההשתדלות היא להעמיד את האדם בנסיון. כלומר: מאחר ולמראה עיניו של האדם נראה שהוא השולט בכל עניניו, ועל ידי השתדלותו משיג את אשר חפץ, מוטל עליו להתחזק באמונה שהכל בידי ה' ואין לטבע ממשלה כלל.

וקשה לנו היום, שאנחנו רואים בעינינו שמי שמקדישים זמן רב ללימוד תורה וזמן מועט למלאכה  מתקשים מאד בפרנסתם, ומי שמשקיעים בעבודה יכולים להתפרנס יותר. וכן לא רואים בעין יפה שאנשים הלומדים תורה כל היום נסמכים על כספי ציבור.

... אמנם רוב בני האדם, וגם אשר יחשבו עצמם למאמינים ובעלי בטחון, אין עושין כן, אלא עוסקים בהשתדלות הטבעית בכל יכולתם... וכששואלים אותם למה זה תרבו כל כך בהשתדלות, הלא מאמינים אתם? תשובתם מוכנה בפיהם: הלא השתדלות זו מצווה היא – מצות "ששת ימים תעבוד" ו"עושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו", ועוד דברים כיוצא באלה.  אך יעיינו נא בדברי מסילת ישרים הנ"ל, וילמדו לדעת כי אין ההשתדלות מצווה כלל, אלא קנס וקללה, ודי בקצת ממנה. ועוד, יחפשו נא במניין המצוות, כי לא ימצאו שם מצוותם זו של "ששת ימים תעבוד", שאין פירושו אלא "מותרים אתם לעבוד".

כנגד זה אפשר להביא מקור אחד מתוך רבים, המפרש אחרת:

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". רבי אומר... כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של השבת כך נצטוו על המלאכה. (מכילתא דרשב"י יתרו כ'). 

ורבים מפרשים לא רק "ששת ימים תעבוד" כאמירה ש"כך צריך להיות" אלא גם את "לעבדה ולשמרה" כציווי שעל האדם לשמור על העולם ולהמשיך את מעשה הבריאה, ליצור, לתקן את העולם ולקדם אותו.

וצדקת המפרנס אשתו ובניו היא במה שמפרנסם מהכסף שהרוויח, אבל לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר.   (= השתדלות רבה יותר היא לא מה שמכניס יותר כסף, וזה רק נדמה לנו. הפרנסה היא לפי מה שנותן הקב"ה).

זה דבר שלדעתי האישית מי שפוקח את עיניו יכול לראות היטב. לדוגמא: אנשים יכולים לראות לפעמים שלמרות שהעלו לאחד מבני הזוג את השכר, מַאַזַן ההוצאות מול הכנסות לא משתנה הרבה. פתאום חלה עליה בהוצאות מבלי שבני הזוג התכוונו לכך והמאזן נשאר דומה.   צריכים תמיד לזכור שהעניין בכסף ופרנסה הוא לא רק הכנסות מול הוצאות, אלא גם הברכה השורה בכסף. אצל אדם אחד יכול להיות שכל הכסף שמרוויח נשאר לצרכיו הרגילים, ואצל אחר יכול להיות מצב שפתאום כל המכשירים מתקלקלים ויש הוצאות בריאות וכו'. הכל לפי הברכה השורה מאת ה' ולפי מה שקצב.

ואשר יחשבו כי כל אשר ירבו להשתדל ויעסקו בעסקיהם כמעט כל ימיהם הוא לשם שמים באמת – יבדקו נא בעצמם: אם מחשבה רוחנית באה להם באמצע טרדתם בעסקיהם, או להיפך – מחשבת עסקיהם באה להם באמצע שמונה עשרה?

 

גורם נוסף עולה פה: אנשים בעצם עובדים לא רק לפרנסתם. הם עובדים גם כדי להוציא לפועל כוחות שונים ויכולות שונות, לקבל סיפוק, לתרום לכלל, ועוד.

האם עבודה היא עונש שהוא כורח המציאות או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?

האם לא יהיה נכון לומר ההיפך מהרב דסלר: שהשקעה בעבודה היא דבר רצוי כי היא דרך להמשך היצירה בעולם ודרך לתרום לכלל?

לגבי לימוד תורה ניתן לשאול:  האם יש בזה נתינה ותועלת גם לאחרים או הלומד תורה מועיל בעיקר להתעלות הרוחנית שלו עצמו?

כאן אפשר לומר: אנשים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בישיבות רואים בכך הגנה על כלל עם ישראל ולא רק תועלת לעצמם. כמו כן אפשר לומר: העולם החרדי בכללותו לא חסר מעשי חסד והוא בעל מערכת ענפה של עזרה לזולת, כך ששני הדברים מתקיימים: לימוד תורה ונתינה לאחרים.

שאלה נוספת היא: עד כמה לימוד התורה מוסיף יצירה בעולם? עד כמה הוא מקדם את העולם מבחינות נוספות הנצרכות בו? למשל: מהבחינה הרפואית, מהבחינה הנפשית, מהבחינה הטכנית, וכדו'? והרי אם האידיאל יהיה ללמוד תורה רוב היום, כיצד יתקדם העולם מכל הבחינות הנ"ל?

 

במקורות רואים התבטאויות של חז"ל וגדולי ישראל בחיוב עשיית מלאכה:  

אבות ב, מ"ב: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה וגוררת עוון.

קידושין כ"ט, ע"א: כל שאינו מלמד את בנו אוּמָנוּת... כאילו מלמדו לִסְטוּת.

אבות דרבי נתן פרק י"א: "אהוב את המלאכה" (משנה אבות א, י'): מלמד שיהא אדם אוהב את מלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך'".

ילקוט שמעוני (תתקפט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך" (קהלת ט', ט'). בני רבי  בשם 'עדה קדושה': "קנה לך אומנות עם דברי תורה". מה הטעם? "ראה חיים" - זו תורה. "עם אשה" - זו אומנות". ולמה קורין אותה עדה קדושה? שהיו משלשין את היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ".

חז"ל במקורות האלה מתייחסים אם כך בחיוב לעבודה, אבל הסיבות אינן מזכירות את שבח היצירה והנתינה.

המקור הראשון, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" וגו', אומר שעצם היגיעה בעבודה עוזרת להימנע מעוונות.

המקור השני, כל מי שאינו מלמד את בנו מלאכה/ מקצוע... כאילו מלמדו לשדוד, כלומר – מי שלא עובד סופו להגיע לדרכי פשע כדי לשרוד כלכלית.

או "לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער - ואל יצטרך לבריות..." (רמב"ם, משנה תורה), כאן לא מדובר על עבודה אלא על הסתפקות במועט, אבל יש רעיון שצריך אדם לעשות מה שיכול כדי שלא יצטרך לאחרים כי זו לא דרך חיים שאפשר לנקוט בה מלכתחילה.

למעשה, אצל חז"ל, ראשונים ואחרונים היו דעות שונות לגבי עבודה.

על כך בחלק ב' של השיעור.