Avraham
Author: Hefzi Rublin, Kislev 5775/December 2014
אברהם העברי – מדוע אנו נקראים "עברים" עד היום?
מתוך: "חמש דרשות", הרב יוסף דב סולובייצ'יק, עמ' 74-81
הספר "חמש דרשות" מבוסס על דרשות שנאמרו בוועידות המזרחי בארה"ב בשנים תשכ"ב-תשכ"ז (1962-1967), ובהן שיתף הרב את שומעיו במחשבותיו על אודות מדינת ישראל, האתגרים העומדים בפניה, ומקומה בתודעה היהודית.
בפסקה המקדימה את פסקת "אברהם העברי" מספר הרב סולובייצ'יק כי הצעירים האורתודוכסים בארה"ב, תלמידי הישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק, מודאגים מעניינים הקשורים במדינת ישראל. ממה הם מודאגים? "הבה נסביר את העניין במשל על דרך הדרש", הוא אומר.
אברהם נקרא "העברי". ("ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי כי נשבה אחיו" – בר' י"ד, יג). מסביר רש"י: שבא מעבר הנהר. אולם מדוע כונתה האומה כעברים לעולם ועד? איזו חשיבות היתה לעובדה שאברהם בא מעבר לנהר כל כך הרבה שנים לאחר מכן?
נפתח תחילה באזכורים של המלה "עברי" בתנ"ך. לאחר אברהם מוזכרים כעברים: יוסף, המיילדות העבריות, עבד עברי, איש מצרי מכה איש עברי ואח"כ שני אנשים עברים נִצִים. אף יונה הנביא קורא לעצמו עברי. כמו כן מסופר בספר בראשית שהמצרים לא יכולים לשבת עם העברים לאכול לחם, ובספר שמואל א' (י"ג) מסופר על מלחמת שאול ויהונתן בפלשתים, שם תקע שאול בשופר "בכל הארץ לאמר ישמעו העברים". אזכורים נוספים מעין אלה מופיעים גם בהמשך הפרק.
מהם הפירושים המוכרים לנו להסבר המלה "העברי"?
פירוש אחד, כפי שהביא הרב סולובייצ'יק, הוא הפירוש שאברהם בא מעבר הנהר.
פירוש אחר הוא שאברהם נקרא כך על שם עֵבֵר. עֵבֵר היה נינו של שֵם (עליו נאמר "אבי כל בני עֵבֵר"), ששה דורות מעל אברהם. כדי שאברהם יִקַרֵא כך על שם עֵבֵר צריכה להיות סיבה מסוימת. סיבה זו אינה נזכרת בתנ"ך. רש"ר הירש אומר: שם עֵבֵר מציין הסתייגות מוחלטת מכל אנשי הדור, דור שרצו "לעשות להם שם", כמו שכתוב בסיפור מגדל בבל, במקום לקרוא בשם ה'.
במדרש (בראשית רבה מ"ב, יג) מובאים דברי רבי יהודה: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר".
יוצא אם כן ששלושת הפירושים מתייחסים לרעיון אחד: אברהם הוא עברי מפני שיש בו צד אחר מכל או מרוב האנשים. אומר רש"ר הירש: מה שנקרא כאן אברהם – העברי – הוא ניגוד גמור למה שנאמר בפסוק הקודם על לוט. (ניגוד לאזכורו של לוט). אברהם עודנו העברי, שבא מעבר הנהר... ושמר על אופיו המיוחד ונודע בעולם כעברי מתבודד.
על לוט כתוב, אומר רש"ר הירש, שהוא יושב בסדום. על אברהם כתוב שהוא שוכן באלוני ממרא. גר בשלווה עם שכניו אבל לא מתערבב בהם. אברהם שמר על תכונתו המיוחדת בתוך האוכלוסייה האמורית.
אם נחזור לאזכורים השונים של המלה "עברי" בתנ"ך נראה כי הם תמיד באים בניגוד לאוכלוסייה של עם אחר: יוסף הוא עברי בשונה מהמצרים, עבד עברי שונה מעבד כנעני, העברים בספר שמואל הם בניגוד לפלשתים, ויונה הוא עברי בשונה מיורדי הים האחרים בספינה.
אף הרב סולובייצי'ק מציין כי המונח "עברי" אוצר בקרבו יותר מאשר ציון גיאוגרפי. המונח "עברי" הפך לסמל של השקפת העולם של ישראל. יהודי חי לא רק בעבר אחד אלא בשני עַבַרים של הנהר בעת ובעונה אחת. עבר אחד הוא תורת ישראל ועבר אחד הוא ארץ ישראל. יהודים במשך כל השנים, גם כאשר לא היו בארצם, שמרו על הירושה של עבר הנהר, על החזון שהנחיל ה' לאברהם בעבר הנהר, על תורת ישראל.
"תשאלוני", אומר הרב סולובייצ'יק, "מה היחס של האורתודוכסיה למדינת ישראל?... בוודאי שיחסנו הוא חיובי; האם אפשר להיות אחרת? איזה יהודי מאמין יכול להיות נגד ישראל?" אולם המדינה היא רק גדה אחת מהנהר. לנהר של הקיום היהודי יש גדה שנייה. מעבר לגדה ההיא עומדים דורות של חכמי המסורה. "בכל ליבנו מעריכים אנו את המדינה, מתפללים לשלומה, שולחים אליה את בנינו ועומדים מאוחדים להגן עליה. אבל אין היא הטוב העליון. האידיאל העליון ביותר שלנו הוא השקפת העולם שלנו".
כאן מתחילה הדאגה שהוא מציין: "לדאבוננו ישנם גורמים מסוימים בישראל שרוצים... כי האומה הישראלית תבחר באחת משתי הגדות, את החילוני-מדינתי". הרב מביא דוגמאות, החל מהשקפה הגורסת שהמדינה היא הטוב העליון ועד מצב שמשלחת רבנים באה לראש הממשלה כדי לבקש שיפסיקו את חילול השבת בנמל אשדוד ונענו כי "זה צורך חיוני".
עברו כחמישים שנה מאז כתיבת הדברים. האם אנחנו יכולים לראות גם היום מקרים שאנו עשויים להצטרך לבחור בין היהדות ובין הציונות שלנו?
כמובן שכן. אפשר לראות את זה במקרים שכבר אירעו, כמו תקופת ההתנתקות מגוש קטיף, למשל, שבה היו בין המתנגדים למהלַך אנשים שבכאבם הפנו במידה מסוימת עורף למדינה באמירה שהם "לא ישרתו בצבא של מדינה שנוהגת כך", ואנשים שנאמנותם למדינה לא נפגעה והרכינו ראש יותר מהראשונים לנוכח הגזירה שנחתה על הציבור. בפסקה הבאה מזכיר הרב סולובייצ'יק בין השאר את מקרהו של "האח דניאל", שניצל מהשואה דרך שהותו במנזר ובהיותו שם התנצר, ובקש זכות לעלות לארץ לפי חוק השבות לאור זאת שהלאום שלו יהודי, על אף שדתו אינה יהודית. האם היינו מסכימים לכך? (במציאות המדינה לא קבלה את טענתו אך אישרה לו שהייה בארץ והוא הפך לנזיר במסדר הכרמליטים).
אף במקרים שלא קרו והלוואי שלא יקרו יש מקום לשאלה – כיצד היינו מגיבים, למשל, אם היה יוצא חוק המתיר לכל בתי העסק בארץ להיות פתוחים בשבת? אפשר לכעוס ואח"כ להתרגל ולקבל את זה כמו עוד דברים במדינה שאינם זהים להשקפתנו, או אפשר שלא לקבל זאת ולהפגין מחאה מתמשכת בדמות הכרזה על אי כניסה כלל, בכל ימות השבוע, לעסקים הפועלים בשבת.
ניר מנוסי, בבלוג שלו בשם "הרהורי תשובה", מספר על קריקטורה שראה במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון. זוהי הקריקטורה:
מה אנו רואים כאן?
שלושה יהודים, שאחד מהם מייצג את היהודי המאמין השומר מצוות, השני את מדינת ישראל, והשלישי את הציונות מרחוק של יהודי בגולה.
הישראלי מחבק את שניהם. הוא עומד באמצע ומקשר ביניהם.
יחד עם זאת – היהודי הקנדי והיהודי שומר תורת ישראל אינם מביטים אליו אלא הצידה, אינם מחבקים אותו בחזרה, ואף אחד מהם אינו מחייך.
הישראלי הדתי לאומי אינו מופיע בתמונה מפני שהוא דווקא משלב בתוכו את מה ששלושתם יחד מייצגים, ואילו הקריקטורה רצתה להביע רעיון הפוך.
הקריקטורה מייצגת מצב שאינו אידיאלי, אך היא מגלמת בתוכה גם את התיקון, אומר ניר מנוסי. הישראלי יכול לעשות חיבור אמיתי בין היהודים, אך כדי להצליח בכך הוא צריך להכיל בתוכו את היהדות ואת ההגשמה הציונית.
בחדשות השבוע האחרון אנחנו מוצאים דיון על חוק הלאום, הדן בשאלה אם המדינה יותר יהודית מדמוקרטית, יותר דמוקרטית מיהודית, או שניהם בשווה. בחדשות אחרות פורש ליברמן את הצעותיו המעשיות לאור מצב שבו צריך להחליט מה יותר חשוב, והוא אומר "שלמות העם חשובה משלמות הארץ".
יוצא אם כן שגם היום אותו דיון ממשיך להיות רלוונטי, הצורך לבחור את עמדתנו עולה מדי פעם, ובכל מצב ומצב מחדש עלינו לעשות בחירה מחודשת בצלעות של תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל.
חפצי רובלין
יועצת תעסוקתית